הָיָה מִשְׁתַּבַּח רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא בִּשְׁבָחָיו שֶׁל רַב הִמְנוּנָא, שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא. אָמַר לוֹ רַב הוּנָא: כְּשֶׁיָּבֹא אֵלֶיךָ - הֲבִיאֵהוּ לְיָדִי. כַּאֲשֶׁר בָּא רַב הַמְנוּנָא לִפְנֵי רַב הוּנָא, רָאָה אוֹתוֹ, שֶׁאֵינוֹ מְכַסֶּה רֹאשׁוֹ בְּסוּדָר כְּדֶרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אָמַר לוֹ: מָה טַעַם אֵין אַתָּה מְכַסֶּה אֶת רֹאשְׁךָ בְּסוּדָר? אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁאֵינֶנִּי נָשׂוּי, וְלֹא נָהֲגוּ שֶׁרַוָּקִים יִתְכַּסּוּ בַּסּוּדָר. הָפַךְ רַב הוּנָא אֶת פָּנָיו מִמֶּנּוּ בִּנְזִיפָה. אָמַר לוֹ: רְאֵה שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה אֶת פָּנַי עַד שֶׁתִּתְחַתֵּן.
וּמְעִירִים: רַב הוּנָא הוֹלֵךְ בְּעִנְיָן זֶה לְטַעֲמוֹ, שֶׁאָמַר: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה - הֲרֵיהוּ כָּל יָמָיו בַּעֲבֵרָה. וְתוֹהִים: בַּעֲבֵרָה עוֹלֶה עַל דַּעְתְּךָ?! וְכִי אָדָם כָּזֶה כָּל יָמָיו עוֹבֵר עֲבֵרוֹת? אֶלָּא אֱמֹר שֶׁכַּוָּנָתוֹ הָיְתָה: כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּר עֲבֵרָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא נָשָׂא אִשָּׁה בִּצְעִירוּתוֹ, מִתְרַגֵּל בְּהִרְהוּר עֲבֵרָה, וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִזֶּה כָּל יָמָיו.
אָמַר רָבָא, וְכֵן שָׁנָה הֶחָכָם בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל: עַד גִּיל עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמְצַפֶּה לָאָדָם, מָתַי יִשָּׂא אִשָּׁה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ גִּיל עֶשְׂרִים, וְלֹא נָשָׂא, אוֹמֵר: תִּפַּח עַצְמוֹתָיו, כְּלוֹמַר, יְקֻלַּל וְאֵין צֹרֶךְ לִדְאֹג לוֹ עוֹד.
אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶה שֶׁאֲנִי מְעֻלֶּה מֵחֲבֵרַי, הַטַּעַם שֶׁנָּשָׂאתִי אִשָּׁה בְּגִיל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, וְאִם הָיִיתִי נוֹשֵׂא בְּגִיל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, הָיִיתִי אוֹמֵר לַשָּׂטָן: חֵץ בְּעֵינֶיךָ! אָמַר לוֹ רָבָא לֵר' נָתָן בַּר אַמִּי: עַד שֶׁיָּדְךָ עַל צַוָּאר בִּנְךָ, כְּלוֹמַר, כָּל עוֹד יֵשׁ לְךָ סַמְכוּת וּשְׁלִיטָה עָלָיו, אַתָּה צָרִיךְ לְהַשִּׂיא לוֹ אִשָּׁה. וּמָתַי הוּא זְמַן זֶה? מִשְּׁנַת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה.
בבלי קידושין עפ"י שטיינזלץ
איך מתמודדים חז"ל עם שני הערכים החשובים כל כך – של לימוד תורה ושל פריה ורביה – כאשר הם מתנגשים זה בזה? נתחיל בשאלה מתי הם מתנגשים.
לכאורה, לא צריכה להיות בעיה. קודם מתחתנים, ומקימים משפחה, ואחר כך לומדים! הבעיה עם זה, שצרכי המשפחה ופרנסתה עלולים לעכב את האדם מלהתפנות ללימוד תורה. אפשר להקדים לימוד תורה להקמת משפחה, אלא שאז, סבורים חז"ל (כמו רב הונא), שֶׁיִּצְרוֹ של התלמיד החכם ימנע ממנו להתרכז בלימוד תורה.
הפתרון הריאלי, כאז כן עתה, הוא התחלה בלימוד תורה אינטנסיבי, נישואים מעט מאוחר יותר, כאשר הבחור יותר בוגר ומיושב בדעתו, וּמַעֲבָר לסגנון חיים, המשלב עבודה עם לימודים. כמה לימודים? כמה שמתאפשר...
האידיאל החז"לי לא תמיד התלהב מהשילוב הזה, למרות שסיפורי התנאים חוזרים ומהללים חכמים בעלי שם, שהיו גם בעלי מלאכה. אחד הסגנונות שהתפתח במקביל לזה היה נישואין מוקדמים, שמיד אחריהם יצא הבעל ללימודים בישיבה כלשהי, הרחק מבית המשפחה, כשהוא מתפנה לבקר בבית ולעשות עוד ילדים 'בין הזמנים', בחופשות הלימודים. אם לא היה האיש אמיד, עול הפרנסה הוטל בעיקר על אשתו, כמו גם הטיפול בילדים. והיו, כמובן, גם אנשים, שעוניים לא איפשר להם בכלל ליהנות מלימודי תורה.
האם המנהיגות הרבנית הראתה את הכיוון הרצוי בהתמודדות עם האתגר הגדול הזה? רב הונא, שהיה גדול בתורה ומכובד מאד, לא נתן דוגמה חיובית בעניין זה. כשהוא פוגש ברב המנונא, איש צעיר, שכבר עשה לו שם כתלמיד חכם מעולה, הוא מגלה, שהאיש אינו נשוי. רב הונא אינו יכול לקבל זאת, והוא אומר לבחור הצעיר: 'רְאֵה שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה אֶת פָּנַי עַד שֶׁתִּתְחַתֵּן!' גישתו הקיצונית הזאת נתמכת בנימוק חזק, לדעתו: כל עוד אין התלמיד נשוי – דעתו תהיה מוסחת בשל הרהורי עברה. נימוק זה מעלה בנו את המחשבה, שמא לימוד התורה אינו מרתק מספיק את הלומד, עד כי דעתו מוסחת כל העת מצרכי הגוף. כבוד גדול לתורה אין כאן, כבוד גדול לצרכי הגוף בוודאי אין כאן, ולא כבוד ליכולת ההתאפקות של מי שחשקה נפשו בתורה...
גם רבא מתיימר לדעת מה חושב הקב"ה על ענין זה. לדעתו מחכה אלוהים עד גיל עשרים שנה, שהבחור יינשא. משעבר את גיל עשרים, לאלוהים נמאס ממנו, והוא מקלל את האיש, שבהחלט יתכן, שהוא מסוגל להתאפק, או שהוא מאמין שעדיין אינו בשל לנישואין, או שאולי הוא חיפש אישה להינשא לה, ועד עתה לא מצא. את אלוהים, סבור רבא, האיש הזה כבר לא מעניין. רבא בטוח, שאב צריך להוביל את בנו לנישואים מוקדמים, כל עוד יש לו סמכות עליו. משמע – אם יעמוד הבחור על דעתו ויתבגר, אולי יתמרד נגד הנורמות האלה של הקהילה שלו ושל אביו.
רב חסדא המתחסד מוסיף שמן למדורה, ומתגאה בזה שהוא התחתן בגיל שש-עשרה. הוא מוסיף ואומר, שלוּ היה מקדים ומתחתן בגיל ארבע-עשרה, היה יכול להתגרות אפילו בשטן, שכן זה לא יכול היה להציב פיתויים על דרכו.
ומי חסר בכל הדיונים האלה? האישה, כמובן. אף אחד לא מתייחס לצרכים שלה, לקשיים שהמערכת מעמיסה עליה, לזכות שלה לבחור את הזמן המתאים לה להינשא, וכאשר תהיה אֵם בעצמה – לזכות שלה להשפיע על הדרך בה בניה ובנותיה יינשאו.