"וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא(. מַהוּ "וַיַּרְא"? שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּסִבְלוֹתָם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר:
חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם, מִי יִתֵּן מוּתִי עֲלֵיכֶם! שֶׁאֵין לְךָ מְלָאכָה קָשָׁה מִמְּלֶאכֶת הַטִּיט. וְהָיָה נוֹתֵן כְּתֵפָיו וּמְסַיֵּעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם.
רַ' אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: רָאָה מַשָּׂא גָּדוֹל עַל קָטָן וּמַשָּׂא קָטָן עַל גָּדוֹל, וּמַשָּׂא אִישׁ עַל אִשָּׁה וּמַשָּׂא אִשָּׁה עַל אִישׁ, וּמַשָּׂא זָקֵן עַל בָּחוּר וּמַשָּׂא בָּחוּר עַל זָקֵן, וְהָיָה מַנִּיחַ דַּרְגּוֹן שֶׁלּוֹ וְהוֹלֵךְ וּמְיַשֵּׁב לָהֶם סִבְלוֹתֵיהֶם, וְעוֹשֶׂה כְּאִלּוּ מְסַיֵּעַ לְפַרְעֹה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה הִנַּחְתָּ עֲסָקֶיךָ וְהָלַכְתָּ לִרְאוֹת בְּצַעֲרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְנָהַגְתָּ בָּהֶם מִנְהַג אַחִים, אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים וַאֲדַבֵּר עִמְּךָ.
דָּבָר אַחֵר: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" – רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, וְאָמַר לְפַרְעֹה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד, אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בְּשָׁבוּעַ הוּא מֵת. וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ, אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בְּשָׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ: לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר. הָלַךְ מֹשֶה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ.
(שמות רבה)
חז"ל הכירו מנהיגים יהודיים, שהתנשאו על העם, והיו מנותקים מצרכיו וממצוקותיו. עוד לפני החורבן היו חלק ממלכי בית חשמונאי רודפי כבוד ושררה, וגם המנהיגים שקמו לעם אחרי שאיבד את עצמאותו המדינית, כמו הנשיאים וראשי הסנהדרין, חלקם הפגינו עושר ויהירות, ועוררו ביקורת בקרב תלמידי החכמים, שרבים מהם באו מהמעמדות הנמוכים, אנשי העמל והמלאכה.
באור זה יש לראות חלק ממדרשי חז"ל על משה רבנו. בעיניהם הוא היה דוגמה ומופת למנהיג ענק, שנשאר צנוע ועממי, חומל ומבין. המדרש שלפנינו מדבר על השנים שלפני יציאת מצרים, עוד לפני הפיכתו של משה למנהיג הגדול של העם הנודד במדבר ולמביא את התורה לבני עמו.
'וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם': חז"ל סבורים שיש לבאר את המילה 'וַיַּרְא' בהקשר זה. סבלותיהם של בני ישראל במצרים היו ידועים לכל. האם הָרְאִיָּה שראה משה את סבלותיהם של בני עמו היתה ראייה מיוחדת? חז"ל אומרים שכן. סבלם של בני ישראל נגע ללבו של משה, והוא היה בוכה מתוך הזדהות עם סבל זה. הביטוי המילולי הקיצוני להזדהות זו היא האמירה 'מִי יִתֵּן מוּתִי עֲלֵיכֶם!' וההערכה כי אין מלאכה קשה מזו שהוטלה על בני ישראל. כשדברים אלה נאמרים מפיו של אדם, הפטור בעצמו מעבדות זו, יש להם משמעות. אבל בזה לא הסתפק משה. הוא הכניס את עצמו לתמונה, חָלַק עם העבדים את גורלם, וסייע להם מעשית בעבודתם. אם נשווה את מעשיו של משה להתנהגותם של מנהיגי מדינתנו הדוויה, יזעק הפער לשמים! ראויים היינו, שהשרים וחברי הכנסת יוותרו על מחצית שכרם לחצי השנה הקרובה לטובת קרן למובטלים של תקופת הקורונה. ראויים היינו, שחלק מזמנם יקדישו אותם מנהיגים ללקיחת חלק במפעלי ההתנדבות הגדולים של איסוף מזון וחלוקתו לנזקקים או של יצירת קשר שוטף עם קשישים בודדים בבתיהם.
על פי רבי אלעזר, בנו של ר' יוסי הגלילי (זה מההגדה), היה משה רגיש מאד לחלוקה לא שוויונית של נטל העבדות על בני עמו. גם זו תכונה מופתית אצל מנהיג. משה היה מיישב את הפערים האלה עוד בזמן שהיה חי בארמון פרעה, ועוסק בענייני הממלכה. יישוב פערים אלה היה גם טוב לפרעה, כי יכולת הביצוע של מטלות העבדות השתפרה בשל כך. יש בדברים אלה אמירה מעניינת: חלוקה שוויונית של הנטל על האזרחים טובה לא רק לאזרחים הנאנקים תחת נטל לא צודק, אלא גם למדינה כולה.
אלוהים עוסק בפרוייקטים גדולים. הוא, קרוב לודאי, חושב ומתכנן את יציאת מצרים ואת עשר המכות. בינתיים העם סובל קשות, ודווקא בן אנוש יכול, אם יש לו המעמד המתאים והמוטיבציה לתקן, להקל מאד על סבלות האזרחים ביום-יום. אלוהים מעריך את זה מאד אצל משה, ורואה בו את מי שכדאי לדבר עמו. זה הרקע לבחירת אלוהים את משה כמועמד להנהגת העם לקראת יציאתו מעבדות לחרות.
חלקו האחרון של המדרש מחזק את השבח לשילוב הנדיר של מוסריות, חמלה ומעשיות. משה, הנוכח לדעת, שתנאי העבדות מחלישים מאד את בני ישראל, מוצא את הנימוק, שישכנע את פרעה לתת לעבדים יום מנוחה שבועי, את השבת. על פי מדרש זה, השבת של בני ישראל נולדה עוד לפני מעמד הר סיני. היא היתה יום המנוחה השבועי של עם העבדים במצרים. והכל בזכות משה.
אותן מדינות, המצליחות לתמוך כלכלית במובטלי הקורונה רגע לאחר שנפלו לבור הנורא הזה של האבטלה, אינן מפגינות רק איתנות כלכלית וחמלה אנושית. בחשיבה לטווח ארוך הן משפרות את סיכויי ההצלחה של יציאת המדינה כולה מהמשבר.