ר' עֲקִיבָא אוֹמֵר: כֹּל הַשּׁוֹפֵךְ דָּמִים, הֲרֵי זֶה מְבַטֵּל אֶת הַדְּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית ט': ו'): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּ'פְּרוּ וּרְבוּ', הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וּמְבַטֵּל אֶת הַדְּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", וּכְתִיב "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ" וְגוֹ'. אָמַר לוֹ ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: נָאִין דְּבָרִים כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין מִפִּי עוֹשֵׂיהֶן. יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ, וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּם; נָאֶה מְקַיֵּם, וְאֵין נָאֶה דּוֹרֵשׁ. בֶּן עַזַּאי נָאֶה דּוֹרֵשׁ, וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּם. אָמַר לוֹ (בֵּן עַזַּאי): מָה אֶעֱשֶׂה? חָשְׁקָה נַפְשִׁי בַּתּוֹרָה, וְיִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בַּאֲחֵרִים.
תוספתא יבמות
הדיון התלמודי פותח בשפיכות דמים, ור' עקיבא מלמדנו כי השופך דמים מבטל את הדמות, כלומר פוגע בצלם אלוהים. הפסוק עליו הוא מסתמך דווקא אומר משהו אחר, כמו 'דם תחת דם'. בן עזאי, חברו ללימודים ולשוטטות בפרדסים, מתקן ומזכיר את הפסוק על בריאת האדם בצלם אלוהים. במבט מעניין הוא משווה את חטא רצח האדם לחטא ההימנעות מפריה ורביה. שומע זאת ר' אלעזר בן עזריה, זה מההגדה, ומעיר לבן עזאי שנאה דורש ונאה מקיים, כלומר – יפה שאתה דורש, אבל אתה בעצמך לא מקיים את מה שאתה דורש, וזה לא נאה!
מי היה בן עזאי? הוא היה תלמיד חבר של ר' עקיבא, והצטיין בשקדנותו. יש שסיפרו כי בתו של ר' עקיבא הבטיחה לו שתינשא לו, בתנאי שיעסוק בתורה, והוא הסכים. לא ידוע אם הוא אכן נשא אותה לאישה, או שמעולם לא התחתן איתה, או שאירס אותה אך לא נשא אותה, אך ידוע שהוא נשאר רווק עד סוף ימיו. הוא מכונה במשנה בכינוי "בן עזאי", ללא התואר "רבי", היות שנפטר צעיר קודם שזכה לסמיכה ומשום שלא היה נהוג לסמוך אדם שאינו נשוי. על פי מסכת חגיגה, נכנס בן עזאי לפרדס עם ר' עקיבא ועוד שני חברים, ו"בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת".
האם נשאר בן עזאי רווק משום שהציץ ומת בגיל צעיר, או משום שחשקה נפשו בתורה, עד שוויתר על המצווה הכל כך חשובה בעינו שלו – מצוות 'פרו ורבו'? המדרש שלנו אוחז באפשרות השניה. בן עזאי מצטדק ואומר: "וְיִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בַּאֲחֵרִים". ברור לו, שמצוות 'פרו ורבו' היא שדואגת שהעולם האנושי ימשיך להתקיים, והוא מוכן לכך, שאחרים יקיימו מצווה חשובה זאת.
אחד השיקולים של בני זוג בריאים להעדיף אימוץ ילדים על הולדתם הוא שיקול דומה. את מצוות 'פרו ורבו' מקיימים אחרים בלי להתלבט יותר מדי, וזה כולל גם כאלה שאינם כשירים לגדל את ילדיהם. על כן 'יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בַּאֲחֵרִים', וילדיהם אלה של אחרים, שאינם יכולים לגדלם, יאומצו, וכך יתקיים העולם. בשיקול זה משתלב הרעיון ההומניטרי של דאגה לאותם ילדים חסרי מזל, ועל כן, אימוץ מטעמים אלה יש בו משום תיקון עולם.
האם ידע ר' אלעזר בן עזריה לאיזה תחום רגיש הוא פולש, כאשר העיר לו, לבן עזאי על כך שהוא נאה דורש, אך אינו מקיים?