"וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל" (בראשית ל, ב). רַבָּנָן דְּרוֹמָאָה בְּשֵׁם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר (איוב טו, ב): "הֶחָכָם יַעֲנֶה דַּעַת רוּחַ" - זֶה אַבְרָהָם, (שנאמר בבראשית טז, ב): "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי". (ולעומת זאת נאמר באיוב טו, ב): "וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ" - זֶה יַעֲקֹב. "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר וגו'". אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ עוֹנִים אֶת הַמְּעִיקוֹת? חַיֶּיךָ שֶׁבָּנֶיךָ עֲתִידִים לַעֲמֹד לִפְנֵי בְּנָה! וַיֹּאמֶר: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?". מִמֵּךְ מָנַע, מִמֶּנִּי לֹא מָנַע. אָמְרָה לוֹ: כָּךְ עָשָׂה אָבִיךָ לְאִמְּךָ. לֹא חָגַר מָתְנָיו כְּנֶגְדָהּ? אָמַר לָהּ: אָבִי, לֹא הָיָה לוֹ בָנִים, אֲבָל אֲנִי יֵשׁ לִי בָנִים. אָמְרָה לוֹ: וּזְקֶינְךָ (אברם) לֹא הָיָה לוֹ בָנִים, וְחָגַר מָתְנָיו כְּנֶגֶד שָׂרָה. אָמַר לָהּ: יְכוֹלָה אַתְּ לַעֲשׂוֹת כְּשֵׁם שֶׁעָשְׂתָה זְקֶנְתִּי. אָמְרָה לוֹ: מֶה עָשְׂתָה? אָמַר לָהּ: הִכְנִיסָה צָרָתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתָהּ. אָמְרָה לוֹ: אִם הַדָּבָר הַזֶּה מְעַכֵּב (בראשית ל, ג): "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה, בֹּא אֵלֶיהָ, וְאִבָּנֶה גַּם אָנֹכִי". מַה זּוֹ נִבְנֵית עַל יְדֵי צָרָתָהּ, אַף זוֹ נִבְנֵית עַל יְדֵי צָרָתָהּ. (בראשית ל, ו): "וַתֹּאמֶר רָחֵל: דָּנַנִּי אֱלֹהִים, דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִי, דָּנַנִּי וְזִכַּנִּי. דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט, לא): "וְרָחֵל עֲקָרָה". דָּנַנִּי וְזִכַּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל, ו): "וַיִּתֶּן לִי בֵּן". (בראשית ל, ו): עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן...
(בראשית רבה)
הדיאלוג בין יעקב לרחל, ככתוב בפרק ל' בבראשית, מביך ומעציב. נביא אותו כאן:
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן - מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן? וַתֹּאמֶר: הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה. בֹּא אֵלֶיהָ, וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל: דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן לִי בֵּן. עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.
החיים הם לא פיקניק, וסיפורם של יעקב ורחל, שהחל כרומן רומנטי, מתפתח בכיוונים עליהם לא חלמנו. אפשר להניח כי שבע השנים בהן היה יעקב כבר נשוי ללאה, ועדיין המתין לרחל, לא היו שנים של פרישות מצד יעקב, ואין פלא שבינתיים ילדה לאה ליעקב ארבעה בנים. גם אחרי הצטרפות רחל למשפחה ריחף ענן של תסכול ועצב על הרומן המשפחתי, שכן רחל לא ילדה ליעקב. כאשר באה רחל המתוסכלת אל בעלה בתביעה, שיביא לה בנים, הוא מתפרץ עליה, ועונה במרירות: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?". התורה מביאה מיד, בפסוק הבא את הפתרון הזמני שמצאה רחל, אך חז"ל אינם רוצים להימנע מהדיון על אותה אהבה ענקית שהחמיצה עם השנים, והם משלימים את שהתנ"ך החסיר.
לתגובתו חסרת הסבלנות של יעקב מצמידים חז"ל שבר של פסוק מאיוב: "וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ". איוב חביב עליהם מאד, שכן פסוקיו האניגמטיים מאפשרים להם לפרשם על פי דמיונם הפורה. חז"ל משוים את תגובתו זו של יעקב לזו של אברם. אולי ההשוואה אינה הוגנת, שכן שרי העקרה אינה מתנפלת על אברם בדרך שעשתה רחל, אבל תגובתו של אברם מעידה, לדעת חז"ל על אופי אחר של יחסי הזוגיות. זה מה שכתוב בפרק ט"ז בבראשית:
וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ, וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהֹוָה מִלֶּדֶת. בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי. אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.
חז"ל מצמידים לתגובתו זו של אברם שבר פסוק אחר מאיוב (יש הרבה שם...): "הֶחָכָם יַעֲנֶה דַּעַת רוּחַ". דעתם של חז"ל על יעקב ברורה. הוא חטא לרחל בתגובתו חסרת הרגישות. את דעתם על יעקב הם מבטאים באמצעות דברי אלוהים אליו: "כָּךְ עוֹנִים אֶת הַמְּעִיקוֹת?".
הדיאלוג נמשך, ויעקב לא מחמיץ עוד הזדמנות להתגרות ברחל. דבריו אליה - "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?" רומזים בגסות על העובדה שאלהים לא מנע ממנו פרי בטן, אלא ממנה. הלא יעקב הוכיח את פוריותו באמצעות לאה. עבור רחל זו ממש תקיעת אצבע בעין!
אלהים, היודע מה יקרה בעוד דור או שנים, אומר ליעקב: "חַיֶּיךָ שֶׁבָּנֶיךָ עֲתִידִים לַעֲמֹד לִפְנֵי בְּנָה!", ובזאת רומז ליעקב, שבניו, אלה שהולידה לו לאה, עתידים לעמוד לפני בנה של רחל, זה שבסופו של דבר יוולד. הכוונה, כמובן, לעמידתם של בני יעקב לפני אחיהם יוסף, המשנה למלך מצרים, עמידה מתרפסת וחלשה. בזאת אומר לו, אלוהים ליעקב: ברגע זה יש לך בנים מִלֵּאָה, ואתה גאה בהם, אך דע לך, שבנה העתידי של רחל יהיה חשוב מהם.
החיבור שעושים חז"ל בין המריבה של רחל ויעקב למפגש יוסף עם אחיו מתחזק כשאנו נוכחים לדעת, כי אותו ביטוי, "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי?" מופיע גם בסוף סיפורי יוסף. הנה כך כתוב בבראשית נ':
וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ. וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו, וַיֹּאמְרוּ: הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.
יוסף משתמש, כמובן, בביטוי זה במשמעות שונה. הוא אינו לועג לאחיו, אלא משיב להם, שגורלם אינו נתון בידיו, כי אם בידי אלוהים. אין ספק, שלמרות השוני במשמעות הביטוי בשני המקומות, עיני חז"ל הבחינו בהופעתם שם, ונעזרו בהם לעשיית החיבור בין הפרשיות.
הדיאלוג שֶׁבָּנוּ חז"ל בין יעקב לרחל לא נסתיים. רחל אינה מרפה. היא מזכירה ליעקב את תפילתו של יצחק לאלוהים בעבור רבקה העקרה, ואת שיתוף הפעולה של אברם עם יוזמתה של שרי באותו עניין של עקרות. זכר מַעֲשֶׂהָ של שרי, שהכניסה את הגר למיטת בעלה, מניע את רחל לנסות גם היא את הטריק, מה שמסביר את רצף הפסוקים המקראי, המספר על יוזמה זו של רחל להשיג אימהות בזכות שפחתה בלהה. וכך נולד דן, ששמו מספר את סיפור האימהות הקשה של רחל. אלוהים דן אותה לכף חובה תחילה, ולכן היתה עקרה. כעת, משילדה שפחתה בן ליעקב, דן אלוהים אותה לכף זכות.
גירסה נוספת של סיפור רחל העקרה, הסובלת מנחיתות משפחתית לצד צרתה המשופעת בבנים, תופיע בתחילת ספר שמואל; אך שם, חנה, הסובלת מהצקות פנינה צרתה, מקבלת מאלקנה בעלה יחס שונה לחלוטין מיחסו של יעקב לרחל. הוא מנסה לנחמה, ואומר לה: חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי, וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים! עם זאת, את היוזמה לפנות לאלוהים בתפילה לְבֵן נוקטת חנה עצמה. הדמיון והשוני בין שני הסיפורים האלה הוליד, לבטח, מדרשים יפים לא פחות.