אִמָּא שָׁלוֹם אִשְׁתּוֹ שֶׁל ר' אֱלִיעֶזֶר וַאֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיְתָה. הָיָה פִילוֹסוֹף אֶחָד נוֹצְרִי בִּשְׁכֵנוּתָם, שֶׁהוֹצִיא שֵׁם עַל עַצְמוֹ, שֶׁאֵינֶנּוּ מְקַבֵּל שֹׁחַד. רָצוּ לְהַתֵּל בּוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת טִיבוֹ הָאֲמִתִּי. הִכְנִיסָה לוֹ (אִמָּא שָׁלוֹם) בַּסֵּתֶר מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב (כְּמַתָּנָה), וּבָאוּ לְפָנָיו הִיא וְאָחִיהָ, כְּאִלּוּ עַל מְנָת לְהִתְדַּיֵּן. אָמְרָה לוֹ לְאוֹתוֹ פִילוֹסוֹף: רוֹצָה אֲנִי שֶׁיַּחְלְקוּ לִי בִּירֻשַּׁת נִכְסֵי אֲבוֹתַי. אָמַר לָהֶם: חֲלוֹקוּ! אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: כָּתוּב לָנוּ בַּתּוֹרָה: בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּן, הַבַּת לֹא תִּירַשׁ. אָמַר לוֹ הַפִילוֹסוֹף: מִיּוֹם שֶׁגְּלִיתֶם מֵאַרְצְכֶם, נִטְּלָה תּוֹרַת מֹשֶׁה וְנִתַּן עֲווֹן-גִּלָּיוֹן (אֵוַנְגֶּלְיוֹן), וְכָתוּב בּוֹ: הַבֵּן וְהַבַּת יִרְשׁוּ כְּאֶחָת.
לְמָחָר הִכְנִיס לוֹ הוּא, רַבָּן גַּמְלִיאֵל, לְפִילוֹסוֹף חֲמוֹר לוּבִי. אַחַר כָּךְ בָּאוּ לְפָנָיו שׁוּב לְהִתְדַּיֵּן. אָמַר לָהֶם הַפִילוֹסוֹף: עִיַּנְתִּי בְּסוֹפוֹ שֶׁל עֲווֹן-גִּלָּיוֹן, וְכָתוּב בּוֹ: לֹא לִפְחוֹת מִתּוֹרַת מֹשֶׁה בָּאתִי, וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תּוֹרַת מֹשֶׁה בָּאתִי, וְכָתוּב בָּהּ, בַּתּוֹרָה: בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּן -הַבַּת לֹא תִּירַשׁ. אָמְרָה לוֹ: יָאִיר אוֹרְךָ כַּמְּנוֹרָה (לְרַמֵּז לוֹ עַל הַמְּנוֹרָה שֶׁנָּתְנָה) . אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: בָּא הַחֲמוֹר וּבָעַט בַּמְּנוֹרָה, וּמִמֵּילָא נִתְגַּלָּה כָּל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה.
בבלי שבת (בתרגום שטיינזלץ)
הפילוסוף הנוצרי של המדרש הזה אינו הוגה דעות, כי אם דיין. הוא 'הוציא שם לעצמו', שהצדק והאמת הינם נר לרגליו, וכי לא ניתן לשחדו. את התדמית הזאת רוצים לערער האח והאחות המיוחסים, רבן גמליאל ואמא שלום, שהיתה גם אשתו של ר' אליעזר בן הורקנוס, אושיה תנאית בעלת סמכות כשלעצמה.
הדרך שבה בוחרים השניים להפיל את הפילוסוף בפח היא דרך נבזית, אך מסתבר שהיא אפקטיבית. כדי להצליח במתן שוחד בלי להיתפס על המשחד להעניק למשוחד טובת הנאה, בלי שניתן יהיה לקשור בין מתת זה לתמורה שמצפים לקבל. אמא שלום אינה נכנסת לדין ודברים עם הפילוסוף (נמשיך לקרוא לו כך, ברוח המדרש), אלא מכניסה בסתר לביתו מתנה יקרת ערך, מנורת זהב. ירצה הפילוסוף, יוכל לומר שאין לו מושג מי נתן לו את המנורה; ירצה – יאמר כי קיבל אותה מאמא שלום, אך זו היתה מתנת ידידות בין שכנים, ללא קשר עם הדיון המשפטי בענייני ירושה.
הנושא הנידון אצל הפילוסוף הוא זכותה של אשה לרשת מנכסי הוריה, זכות שאינה קיימת בתורה. רק הבנים יקבלו נתח מהירושה, בעוד שחובה תהיה מוטלת עליהם לפרנס את אחיותיהם מנכסי הירושה. רק אם אין בנים זכאיות הבנות לרשת, כמסופר במקרה בנות צלפחד.
הפילוסוף מבין מה מצופה ממנו אחרי ששכנתו הנדיבה העניקה לו לגמרי במקרה מנורת זהב קצת לפני המשפט. הוא פותר את הדילמה באומרו, שמרגע שיצאו היהודים לגלות (כלומר, מרגע שאיבדו את עצמאותם המדינית), פג תוקפו של דין התורה, והוא הוחלף בכתבי הקודש הנוצריים, אלה הקרויים על ידי הנוצרים עצמם בשם אוונגליונים (הבשורות), ועל ידי היהודים בשם הגנאי עֲווֹן-גִּלָּיוֹן, שם כתוב, שגם לבנות יש זכות וחלק בירושה.
כדי להוכיח, שהשופט מושחת, רצוי להראות, שאם תצמח לו טובת הנאה מכך, הוא יבטל פסיקה קודמת שלו ויחליט בדיוק ההפך ממה שהחליט קודם לכן. ואכן, רבן גמליאל מעמיד את הפילוסוף בניסיון נוסף, והוא מגניב אל ביתו את השוחד הנגדי בדמות חמור לובי, המרצדס של תקופת התנאים. למחרת שבים האח והאחות לבית הדין, להשלים את המשפט. הפילוסוף לפתע נזכר, כי ישוע בכבודו ובעצמו אמר (בבשורה על פי מתי ה'): אַל-תְּדַמּוּ כִּי בָּאתִי לְהָפֵר אֶת-הַתּוֹרָה אוֹ אֶת-דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים. לֹא בָּאתִי לְהָפֵר, כִּי אִם-לְמַלֹּאת, כִּי אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד כִּי-יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, לֹא תַּעֲבֹר יוֹד אַחַת אוֹ-קוֹץ אֶחָד מִן-הַתּוֹרָה, עַד אֲשֶׁר יְקֻיַּם הַכֹּל: כלומר –יש ללכת על פי דין תורה, וכמו שחמור לובי יקר ערך יותר ממנורת זהב, כך גם דין תורה עולה על כל חידושי העוון-גיליון.
רבן גמליאל רומז לו, לפילוסוף הנוצרי, שנעשה כאן מעשה של קבלת שוחד, ובזאת הוא מכתים את שמו הטוב של הדיין.
ואנו נשאל, מה ערכה המוסרי של הצעת שוחד, גם אם לא נאמרה במפורש. לשמם הטוב של אמא שלום ורבן גמליאל המעשה אינו תורם...