מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁיָּצָא לְחוּץ לָאָרֶץ וּבָא עָשִׁיר, וְהָיוּ הַתַּלְמִידִים רוֹאִים אוֹתוֹ וּמְקַנְּאִים בּוֹ, וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ. יָדַע רַ' שִׁמְעוֹן, וְהוֹצִיאָם לְבִקְעָה אַחַת שֶׁלִּפְנֵי מֵרוֹן וְהִתְפַּלֵּל וְאָמַר: בִּקְעָה, בִּקְעָה, הִתְמַלְּאִי דִּינְרֵי זָהָב! הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת דִּינְרֵי זָהָב לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: אִם זָהָב אַתֶּם מְבַקְּשִׁים הֲרֵי זָהָב, טְלוּ לָכֶם, אֶלָּא הֱווּ יוֹדְעִים: כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹטֵל עַכְשָׁו – חֶלְקוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא הוּא נוֹטֵל, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא.
(שמות רבה)
אנו עוסקים בתקופת המשנה, בה לומדי תורה לא תוקצבו על ידי המדינה, ולא קיבלו שכר על כך שהם ממיתים עצמם באוהלה של תורה, כנאמר על ידי צדיקי דורנו. את השכר על קיום המצוות, ובראשן מצוות למוד התורה, קיוו תלמידי החכמים לקבל מהקדוש ברוך הוא. המציאות לא תאמה את הציפיות שלהם, ואלה מביניהם, שבאו מהשכבות הדלות באוכלוסיה, היו במצוקה אמיתית, שכן הזמן שהקדישו ללימוד תורה התחרה בזמן שיכולים היו להקדיש לעבודה ולהתפרנסות.
המדרש מספר על אחד מתלמידיו של ר' שמעון בר יוחאי שעזב את החבורה הלומדת ויצא להתפרנס בחוץ לארץ, קרוב לודאי במסחר. הוא עשה חיל בעסקיו, ועורר את קנאתם של חבריו מבית המדרש. הנועזים שביניהם, או שמא הנואשים שבהם, רצו ללכת בעקבותיו, והדבר נודע לבר-יוחאי. כדי להצליח לשכנעם לוותר על הפיכתם לנפולת של נמושות הוא נאלץ להשתמש בכוחותיו המאגיים, כלומר לחולל נס. באחת הבקעות שליד מירון התרחש הנס לעיני התלמידים: לבקשת בר-יוחאי החלה הבקעה נובעת מטבעות זהב. אמר ר' יוחנן לתלמידיו: יכולים אתם ליטול זהב מכאן כאוות נפשכם, אך דעו לכם כי מקפחים אתם את שכרכם בעולם הבא. זהב זה הוא שכרכם לעולם הבא; " אֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא".
המדרש נבון מספיק לא לגלות לנו מה החליטו התלמידים לעשות. עבור הדרשן זה גם אינו משנה. המסר הועבר בדברי המורה: על לימוד התורה שאתם עושים היום, זה שגורם לכם קשיי פרנסה, אתם עתידים לקבל שכר בעולם הבא.
לומדי התורה בכל הזמנים ניצבים לפני שלוש החלטות אלטרנטיביות: האחת – לוותר על לימוד תורה ולהשקיע בפרנסה (או לפחות להקדיש את רוב האנרגיה לפרנסה, ולהקדיש את שארית הזמן הפנוי ללימוד תורה ככל האפשר); השניה – לשים בסדר עדיפות ראשון במעלה את לימוד התורה, ולהאמין כי לפחות יהיה שכר לעמלם זה בעולם הבא; והשלישית - לשים בסדר עדיפות ראשון במעלה את לימוד התורה, מתוך התעלמות משאלת הגמול, או מתוך הבנה שהגמול היחיד לו הם רשאים לצפות הוא הסיפוק מעשיית המצווה.
תפיסת העולם הבא במדרש זה מזכירה את המדרש במסכת תענית על ר' חנינא בן דוסא. במדרש זה מסופר על העוני הרב בביתו של רבי חנינא בן דוסא. אמרה לו אשתו של רבי חנינא בן דוסא: עד אימתי אנו מצטערים כל כך? אמר לה: מה נעשה? אמרה לו: בַּקֵש רחמים שיתנו לך דבר מן הטובה הגנוזה לצדיקים לעתיד לבוא. התפלל, ויצאה כמין פיסת-יד ונתנה לו רגל אחת של שולחן זהב. ראה רבי חנינא בחלומו, והנה כל הצדיקים אוכלים על שולחן זהב של שלוש רגלים והוא ואשתו על שולחן של שתי רגלים. אמר לה: נוח לך שכל הצדיקים יאכלו על שולחן של שלוש רגליים, ואנו נאכל על שולחן שניטלה אחת מרגליו? אמרה לו: ומה נעשה? התפלל ויטלוה ממך. התפלל ונטלוה.
אם יש עולם הבא, מדוע נחשוב על גמול שיינתן לנו בזהב? אולי בעולם הבא אין כל צורך ושימוש בזהב? גם הרעיון, שעושר שאנו משיגים בעולם הזה הוא 'על חשבון' העושר שהיה אמור להישמר עבורנו לעולם הבא, הוא רעיון מוזר. נראה כאילו שני המדרשים האלה מנסים להרגיע אותנו, הסובלים מצוקה כלכלית קשה בעולמנו הזה, והם אומרים לנו לא לצפות לכל גמול על מעשינו הטובים בעולם הזה, כי הגמול אכן יגיע בעולם הבא, וכי אין כל סיבה לקנא באלה המצליחים כלכלית בעולם הזה. הם מפסידים את שכרם העתידי בעולם הבא.
מול תפיסה זו יש להציב תפיסה מנוגדת האומרת כי המאמצים להתפרנס (ביושר, חשוב לציין) אינם רק זכות, אלא גם חובה מוסרית, וכי אין להיתלות בנדבנים ובתורמים, בעמותות או במדינה, שיספקו צרכינו כדי שנוכל ללמוד תורה. את הזמן הפנוי המעט שנותר לנו אחרי יום העבודה הקשה, רשאים אנו להקדיש ללימוד תורה – שלא על מנת לקבל פרס, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ומי שמבטיח לנו עולם הבא, מותר לבדוק בציציותיו, ודי לחכימא ברמיזא.