אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה דּוֹרֵשׁ בִּפְנֵי הַצִּבּוּר, וּמַפְצִיר בָּהֶם לְבַל יֶחְטְאוּ, וְאָמַר כֵּן: דְּעוּ, כִּי כָּךְ אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי כָּאן, שֶׁחָפֵץ אֲנִי בַּבַּיִת הַזֶּה, וּמַשְׁרֶה אֲנִי בּוֹ אֶת שְׁכִינָתִי — הַכֹּל כָּאן, שֶׁיְּהֵא כְּבוֹדוֹ קַיָּם וְיָבוֹאוּ כֻּלָּם אֵלָיו; וְאִם אֵינִי כָּאן, שֶׁאֲסַלֵּק אֶת שְׁכִינָתִי מִמֶּנּוּ, אִם תֶּחְטְאוּ — הֲרֵי מִי כָּאן? מִי הוּא זֶה שֶׁיַּחְפֹּץ לָבוֹא לְכָאן? וְכֵן הוּא הָיָה אוֹמֵר: לְמָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב — שָׁם רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי, וְלָכֵן אֲנִי בָּא לַמִּקְדָּשׁ. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: אִם אַתָּה תָּבוֹא אֶל בֵּיתִי — אֲנִי אָבוֹא אַל בֵּיתְךָ. אִם אַתָּה לֹא תָּבוֹא אֶל בֵּיתִי — אֲנִי לֹא אָבוֹא אֶל בֵּיתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ, וּבֵרַכְתִּיךָ" (שְׁמוֹת כ, כא).
בבלי סוכה עפ"י שטיינזלץ
שמחת בית השואבה היתה ארוע רב משתתפים, שרבה היתה בו הצפיפות, וכן הרעש. עיקר הפעילות היה פיסי – הקרבת קרבנות, ניסוך מים, שירה ומחולות. קצת קשה לתאר בדמיון את הלל הזקן עומד שם, ברחבת המקדש ההומה אדם, ומרצה את דבריו הנלהבים, אלא אם כן האיש נחשב לכוכב-רוק לאומי, ואתו צוות הגברה משובח, אבל כסיפור אגדי זה יפה מאד. ננסה להבין מה היו המסרים מאחורי דבריו הקצרים, ונסתייע בהסבריו של הרב עדין שטיינזלץ.
את ראשית דבריו של הלל לא מצטט המדרש, אבל תוכנם מעניין. הלל דורש בפני הציבור ומפציר בהם לבל יחטאו. את זה אומר הוא באמצע השמחה הגדולה. זה אינו בדיוק יום של חשבון נפש, אבל המשך דבריו של הלל מבהיר את העניין. הלל מדבר בשם הקב"ה, האומר 'אם אני כאן – הכל כאן'. משתמע מכך, שנוכחותו של אלוהים במקום הקדוש הזה אינה מובטחת לעד. התכנסות העם בימי חג ומועד במקדש אינה מבטיחה את נוכחות האל, כך גם לא הקרבת הקרבנות. אל המקדש צריך העם להגיע נקי מחטאים, ואז לא יסלק האל את שכינתו מהמקום. הפקת פסטיבל צבעוני, מלווה בפעלולים אורקוליים יקרים, אינה מבטיחה את השתתפותו של הבוס. היטהרות העם מחטאיו היא תנאי מקדים והכרחי לכך שהעם יפגוש את אלוהיו במקום הזה. זו הסיבה שהלל פותח את דבריו בתחינה לציבור, שלא יחטא.
הלל אומר 'למקום שאני אוהב - שם רגלי מוליכות אותי'. אפשר להבין זאת כך: ההליכה אל המקדש צריכה להיות מלווה באהבה, אהבת האל. גם אמירה זו מדגישה את חשיבות אהבת האל כתנאי מקדים והכרחי להליכה אל המקדש. השמחה תבוא כבר באופן טבעי, והיא תהיה כנה. הלל מוסיף, כי כמוהו כך גם האל יופיע במקדש, אם ורק אם יבואו בני עמו הנבחר בלב שלם וטהור אליו. אלוהים אינו נמצא שם תמיד, ומחכה לשרת את מי שיגיע. הקדושה תנחת על המקום אחרי שבני ישראל יגיעו אליו מתוך כוונה שלמה. הקטע נחתם בציטוט מספר שמות: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ, וּבֵרַכְתִּיךָ". גם את הפסוק הזה ניתן לפרש בכמה דרכים. אחת האפשרויות היא: אלוהים יכול להימצא בכל מקום. אלוהים יכול לבחור להיות כאן, במקום בו נבנה המקדש, אבל קדושתו של המקום נובעת רק מבחירתו של האל ומשיתוף הפעולה של מאמיניו. במקום 'אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי' אפשר לקרוא 'תזכיר את שמי', כלומר – בכל מקום בו העם יזכיר את שמו של האל ויעבוד אותו בלב שלם, לשם יגיע האל לברך את עמו.
המסר של הלל ברור כעת: ההתלהבות האקסטטית של שמחת בית השואבה לא צריכה להתבסס על קדושתו הנצחית של הר הבית, כי אם על הרגש הדתי המפעם בלבבות העם ועל ביטויו המעשי בקיום מצוות האל כל השנה. קדושתו של המקדש תתבסס רק על אמונתו הטהורה של העם, ועל בחירתו לבטאה במקום המסוים הזה. אלוהים כבר יעשה את שלו ויצטרף.