אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן, טָעוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וּבִקְּשׁוּ לוֹמַר לְפָנָיו קָדוֹשׁ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ וְאִפַּרְכוֹס (שר) שֶׁהָיוּ בְּקָרוּכִין (מרכבת-כבוד), וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה מְבַקְּשִׁין לוֹמַר לַמֶּלֶךְ דּוֹמִינוֹ (אדוננו המלך), וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אֵיזֶהוּ. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? דְּחָפוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לַקָּרוּכִין, וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אִפַּרְכוֹס. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, טָעוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וּבִקְּשׁוּ לוֹמַר לְפָנָיו קָדוֹשׁ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִפִּיל עָלָיו תַּרְדֵּמָה, וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אָדָם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה ב, כב): "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא".
(בראשית רבה)
רבי הושעיא היה אחד מראשוני האמוראים בארץ ישראל. מדרש זה, שהוא מביא לפנינו, מחדד את המבט על ההבדל שבין האדם לאל או למלאכים.
המשל מעניין. המלך הוא, כמובן, האלוהים; האדם הוא האיפרכוס, השר; ואילו המלאכים הם 'בני המדינה', המבקשים להשתחוות למלך. אותם מלאכים אינם מצליחים להבחין בין האל לאדם, שכן האדם נוצר בצלמו ובדמותו של האל. במשל דוחף המלך את השר שלו אל מחוץ למרכבה, ואז מצליחים בני-המדינה לזהות שהוא אינו המלך, והם משתחווים למלך. בנמשל המלאכים הם הטועים ומבקשים להשתחוות לאדם, ורק לאחר שהאלוהים מפיל שינה על האדם, הם מבחינים בטעות.
רש"י מסביר את הפסוק מישעיהו פרק ב':
'חדלו לכם מן האדם' - שלא לשמוע לאותן המתעים אתכם מאחרי ולהשתחוות למעשה ידיו. 'אשר נשמה באפו' - אשר כל חייתו וכוחו תלויה בנשמת אפו, שהוא רוח פורח, שהיום יֶשְׁנָה בו ומחר תצא ממנו...
משל חביב זה מכיל בתוכו כמה מסרים:
א. האדם דומה מאד לאלוהים, וקשה להבחין ביניהם.
ב. השינה (והמוות, כמובן) היא שממחישה את אנושיותו של האדם ואת היותו יצור סופי.
ג. למלאכים אין מי יודע מה אינטליגנציה.
מסר נוסף, החבוי במדרש, ובא לידי ביטוי בפרשנותו של רש"י מהפסוק בישעיהו, הוא שעבודת האלילים היא, למעשה סגידה לאדם או למעשה ידיו, וכמו שקשה היה למלאכים להבחין בין האדם לאל, כך קשה לבני האדם להבחין בין עבודת האל האמיתית לעבודת אלילים.