אָמַר רַבָּה, אָמַר רַב כָּהֲנָא, אָמַר רַב: אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר: "חָלְצֵן (חולצים) בְּמִנְעָל" — שׁוֹמְעִין לוֹ, אֲבָל אִם יֵאָמֵר: "אֵין חָלְצֵן בְּסַנְדַּל" — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ הָעָם לַחְלֹץ בְּסַנְדַּל.
בבלי יבמות
הפרק הזה במסכת יבמות עוסק במנהגי החליצה. מה הקשר בין חליצה ליבום? אם היבם אינו רוצה ליבם את האלמנה, עליו לשחרר אותה בטקס חליצה לפני שמישהו אחר יוכל ליבמה. מגילת רות מספרת על החליצה, ששחררה את רות לנישואין עם בועז.
הסוגיה שלפנינו מתלבטת מהי הנעל המתאימה לטקס החליצה. לפנינו תאור של המקובל כיום בבית הדין הרבני:
מביאים אל היבם נעל מיוחדת במינה, המשמשת לטקס ומצויה בבית הדין, והוא נועל אותה על רגלו. הנעל הינה נעל עקב גבוהה, עשויה עור אחיד, שאינו תפור בחוטי פשתן. האיש נועל את הנעל על רגל ימין וקושר את רצועות הנעל על קרסוליו. האיש נשאל האם הוא מוכן לייבם את אשת אחיו המת ולשאתה לאישה כדי להקים זכר לאחיו. הוא עונה במלות התורה (כשהדיינים מקריאים לו את המלים שעליו לומר): "לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ"... לאחר מכן ניגשת אליו האישה, פורמת את נעלו, וחולצת אותה (אקט שמסמל את השפלתו על כך שאינו מוכן לייבמה). האישה משליכה את הנעל על הארץ ביניהם ויורקת על הארץ, לכיוון הנעל, כפי שמתואר בפסוקים: "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו." לאחר חליצת הנעל והיריקה אומרת האישה: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל".
תיאור זה מבהיר לנו, שלא כל מנעל כשר לטקס החליצה (סנדלי נמרוד? קרוקס?).
הדיון התלמודי מבוסס על הכתוב במשנה יבמות:
"חלצה במנעל – חליצתה כשרה", היינו שלכתחילה יש לחלוץ בסנדל ולא במנעל, ורק בדיעבד כשרה גם חליצה במנעל.
מה מוסיפים חכמי התלמוד? הם מבינים את הכתוב במשנה כך: המנהג לחלוץ בסנדל התפשט ונעשה מקובל, עד שלאסור אותו כעת יהיה לא טוב.
אם כן – אם יבוא אליהו (בר סמכא, לדעת חכמי התלמוד), ויאמר שיש לחלוץ, או שמותר לחלוץ, במנעל – יש לקבל את דבריו, אך אם, לעומת זאת, הוא יאמר כי אסור לחלוץ בסנדל – אין להישמע לו, שכן המנהג לחלוץ בסנדל הוא כבר מסורת ארוכת שנים.
לתלמוד הירושלמי יש נימוק מעניין מאד: "אין שומעין לו, שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל, והמנהג מבטל את ההלכה". באמת מוזר – המנהג מבטל את ההלכה?! אולי בקרב אמוראי ארץ ישראל...
הסבר אחר למה שאומר הבבלי מבוסס על ההבדל בין התרה לאיסור. התרה היא מעשה ליברלי, המקל על בני האדם (הפונדמנטליסט יאמר כי ההתרה היא הסתכנות במעשה בלתי אחראי), בעוד שאיסור מוסיף קושי לחיינו.
ה'פרי חדש' (ר' חזקיהו דה סילבה, ארץ ישראל, המאה ה-17) אומר: "כל מנהג שיש בו קצת פקפוק על פי הדין ראוי לבטלו, ובעלמא אמרינן אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, מכלל שאם אינה רופפת לא משגחינן במאי דעמא דבר". במילים אחרות: אם המנהג 'רופף' וטעמו לא ברור, או שלא כל אחד נוהג לפיו – ראוי לבטלו, ומאידך – אם הלכה רופפת בידך, הלכה שאתה מתלבט לגביה – צא וראה מהם המנהגים של העם בעניין זה, וקבל אותם במקום ההלכה, שכן לו היתה ההלכה ברורה, לא היה מתפתח בעם מנהג הנוגד אותה.
במסכת סופרים מוסיפים בעניין זה: "שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג וותיקין, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת". הלכות התגבשו על סמך מנהגים. הן לא צנחו מהשמים ללא קשר למציאות החברתית של בני האדם. אם מדובר ב'מנהג ותיקין', מנהג עתיק יומין, שאינו סותר את הכתוב בתורה, מנהג זה מבטל את אותה הלכה רופפת.
הרמב"ם מפקפק בסמכותו של הנביא, ואפילו גדול כאליהו, לשנות אפילו פסיק מהכתוב בתורה. גדולתו של אליהו לא היתה בזה.
גם אם לא היה לנו אכפת באיזה מנעל יש להשתמש בטקס החליצה (שיש לנו בטן מלאה לגביו ממילא), הרי שלמדנו משהו על מעמדם הגבוה של מנהגי-ותיקין בתרבות ישראל.