כְּשֶׁבָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עָמְדוּ לִפְנֵי פַּרְעֹה, וְהָיוּ רוֹאִין שֶׁהֵם דּוֹמִים לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְרוּם קוֹמָתָן כְּאַרְזֵי לְבָנוֹן, וְגַלְגַּלִּי עֵינֵיהֶם דּוֹמִים לְגַלְגַּלֵּי חַמָּה, וּזְקָנוֹת שֶׁלָּהֶם כְּאֶשְׁכְּלוֹת תְּמָרָה, וְזִיו פְּנֵיהֶם כְּזִיו הַחַמָּה, וּמַטֶּה הָאֱלֹהִים בְּיָדָם, שֶׁחָקוּק עָלָיו שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ, וְדִבּוּר פִּיהֶם כְּאֵשׁ שַׁלְהֶבֶת, מִיַּד נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם. וְהָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פְּתָחִים לַפַּלְטֵרִים (לָאַרְמוֹן) שֶׁל פַּרְעֹה, וְעַל כָּל פֶּתַח וּפֶתַח אֲרָיוֹת וְדֻבִּים וְחַיּוֹת רָעוֹת, וְלֹא הָיְתָה בְּרִיְָּּה יְכוֹלָה לִכָּנֵס שָׁם, עַד שֶׁהָיוּ מַאֲכִילִין אוֹתָם בָּשָׂר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מַזִּיקִין אוֹתוֹ.
וּכְשֶׁבָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, נִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם וְסוֹבְבִים וּמְלַחֲכִין רַגְלֵיהֶם, וְהִתְחִילוּ לְלַוּוֹתָם עַד שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי פַּרְעֹה, וְכֹל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָם, נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם, וְזִיעַ וּרְתֵת וְחַלְחָלָה אָחַז לְפַרְעֹה וּלְכֹל הַיּוֹשְׁבִים לְפָנָיו, וְהֵסִירוּ כִּתְרֵיהֶם מֵעַל רָאשֵׁיהֶם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֻצְרַךְ פַּרְעֹה לִנְקָבָיו וְנִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא, וְנִזְדַּמְּנוּ לוֹ י"ב עַכְבָּרִים, וְהָיוּ נוֹשְׁכִים אוֹתוֹ בְּכֹל צַד מוֹשָׁבוֹ, וְצָעַק צְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה, עַד שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹל צַעֲקָתוֹ גְּדוֹלֵי הַמַּלְכוּת. וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְיָשַׁב עַל כִּסְאוֹ, וְנִתְחַזֵּק לִבּוֹ.
אָמַר לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: מִי אַתֶּם, וּמֵאַיִן בָּאתֶם, וּמִי שִׁגְרְכֶם אֶצְלִי?
אָמְרוּ לוֹ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ. שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי!
מִיָּד אָמַר: לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'. מֵעוֹלָם לֹא שָׁלַח לִי אִגֶּרֶת שָׁלוֹם, וְלֹא הֵבִיא לִי דּוֹרוֹן...
... כְּתִיב: כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה.
אָמְרוּ לָמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לָאֲרִי וְחַיּוֹת וְשׁוּעָל שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין בִּסְפִינָה, וַחֲמוֹר גּוֹבֶה מֶכֶס מִן הַסְּפִינָה.
אָמַר לוֹ הַחֲמוֹר: תְּנוּ לִי מֶכֶס.
אָמַר לוֹ שׁוּעָל לַחֲמוֹר: כַּמָּה עַזִּין פָּנֶיךָ, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁמֶּלֶךְ שֶׁבַּחַיּוֹת עִמָּנוּ וְאַתָּה תִּשְׁאַל מֶכֶס?!
אָמַר לוֹ הַחֲמוֹר: מִן הַמֶּלֶךְ אֲנִי נוֹטֵל וְלִגְנָזָיו אֲנִי מַכְנִיס.
אָמַר לוֹ הָאֲרִי: קָרְבוּ לִי הַסְּפִינָה! וְיָצָא וּטְרָפוֹ לַחֲמוֹר, וּנְתָנוֹ לַשּׁוּעָל.
אָמַר לוֹ: סַדֵּר לִי אֲבָרָיו שֶׁל שׁוֹטֶה זֶה, הָלַךְ הַשּׁוּעָל וְסִדְרָן. רָאָה לִבּוֹ נְטָלוֹ וַאֲכָלוֹ, כְּשֶׁבָּא הָאֲרִי מָצָא אֲבָרָיו נְתוּחִין.
אָמַר לוֹ: לִבּוֹ שֶׁל שׁוֹטֶה זֶה הֵיכָן הוּא?
אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לֹא הָיָה לוֹ לֵב, שֶׁאִם הָיָה לוֹ לֵב לֹא הָיָה נוֹטֵל מֶכֶס מִן הַמֶּלֶךְ.
אַף כָּךְ פַּרְעֹה הָרָשָׁע, אִם הָיָה לוֹ לֵב לֹא הָיָה אוֹמֵר לַמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים תֵּן לִי דּוֹרוֹן, וְשָׁכַח מָה שֶׁעָשׂוּ לוֹ הָעַכְבָּרִים, וַעֲדַיִן הָיָה אוֹמֵר: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'.
(ילקוט שמעוני)
משה של המקרא הוא כבד פה וכבד לשון, ובטחונו העצמי נמוך. הוא זקוק להרבה עידוד ותמיכה מאלוהים כדי לאזור עוז, להביא את בשורת הגאולה לבני ישראל, ולעמוד לפני פרעה, כשהוא תובע ממנו: שלח את עמי! בין השבחים שחולק לו התנ"ך – בולטת תכונת הצניעות, הענווה.
משה של חז"ל עבר שינוי תדמית, והוא ואחיו אהרן דופקים הופעה מרשימה בהופעתם בארמון פרעה. מראם כמלאכי שמים. חיות הטרף המשמשות כמאבטחות של הארמון ומטילות את מוראן על כל באיו, הופכות לפודלים חביבים, המלחכים את שולי גלימותיהם של משה ואהרן. גם פרעה בפאניקה, ולפני שהוא עושה במכנסים, הוא רץ אל בית הכיסא, שם מצטרפים לחגיגה י"ב עכברים והם נושכים אותו באחוריו. הפתרון האולטימטיבי לפאניקה הוא, כידוע, הדחקה, ופרעה אומר להם, למשה ולאהרן: 'לא ידעתי את ה'. מעולם לא שלח לי אגרת שלום, ולא הביא לי דורון'. במילים שלנו: אני לא יודע בכלל על מה ועל מי אתם מדברים!
ואחרי הפיכת הפרק התנ"כי למעשיה עממית ממיטב המסורת של הצ'יזבאטים, מתפנים חז"ל להתמודד עם השאלה הגדולה המלווה את הביטוי 'כבד לב פרעה'. יש העוסקים בשאלה המוסרית החשובה מהי מידת האחריות או האשמה של פרעה הסרבן, אם התנ"ך מגלה לנו כי ה' הוא שהכביד את לבו. מדרש חביב זה מילקוט שמעוני בוחר בהסבר אחר, והוא מכחיש מכל וכל את ההנחה שלפרעה היה בכלל לב... המשל על האריה, השועל והחמור מזכיר מאד מְשָׁלִים מבית היוצר של איזופוס. החמור הטמבל, שמעז ברוב טפשותו לנסות ולגבות מכס מהאריה, הוא, בנמשל, פרעה האויל, המעז להסתבך עם הקדוש ברוך הוא. הלב, על פי המשל הזה, היה צריך, לאמיתו של דבר להיות השכל, שכן הבעיה שלו לא היתה העדר חמלה, אלא הערכת מצב לקויה... ומיהו השועל בסיפור? אולי חז"ל עצמם, שכבר יודעים שאין לבוא אל המלך בתביעה שישלם מכס, כמו שלא כדאי לבוא אל ראש הממשלה בתביעה שישלם מיסים כאחרון האזרחים.