רַב הוּנָא, בְּנוֹ שֶׁל רַב נָתָן, נִזְדַּמֵּן לְבֵית רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. אָמְרוּ לוֹ: מָה שִׁמְךָ? אָמַר לָהֶם: רַב הוּנָא. אָמְרוּ: יֵשֵׁב אֲדוֹנִי לְהָסֵב עַל הַמִּטָּה (בְּדֶרֶךְ חֲשִׁיבוּת)! יָשַׁב מִיָּד, וְלֹא סֵרֵב מְעַט מִפְּנֵי הֲנִימוּס. נָתְנוּ לוֹ כּוֹס יַיִן לִשְׁתּוֹת. קִבֵּל אֶת הַכּוֹס מִיָּד, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וְשָׁתָה אוֹתָהּ בִּשְׁתֵּי לְגִימוֹת, וְלֹא הֶחֱזִיר פָּנָיו מִן הָאֲנָשִׁים, וְכָל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁנִּרְאוּ כְּיוֹצְאִים מִדֶּרֶךְ הַנִּימוּס הַמְּקֻבֶּלֶת, הִפְלִיאוּ אֶת בַּעֲלֵי הַבַּיִת.
אָמְרוּ לוֹ: מַה טַּעַם קוֹרֵא אַתָּה לְעַצְמְךָ רַב הוּנָא? אָמַר לָהֶם: בַּעַל הַשֵּׁם אֲנִי, כְּלוֹמַר הַכֹּל קוֹרְאִים לִי כָּךְ עוֹד מִצְּעִירוּתִי, וְאֵין בְּכָךְ צַד יְהִירוּת. שְׁאָלוּהוּ: מַה טַּעַם כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ לְךָ לָשֶׁבֶת עַל הַמִּטָּה יָשַׁבְתָּ מִיָּד, וְלֹא סֵרַבְתָּ מִפְּנֵי הַנִּימוּס? אָמַר לָהֶם: כְּבָר שָׁנִינוּ - כֹּל מָה שֶׁיֹּאמַר לָךְ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה, חוּץ מִ'צֵא!' (דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן).
וְשָׁאֲלוּ עוֹד: מַה טַּעַם כְּשֶׁנָּתְנוּ לְךָ כּוֹס קִבַּלְתָּ מִיָּד בְּפַעַם אַחַת, וְלֹא סֵרַבְתָּ מִפְּנֵי הַנִּימוּס? אָמַר לָהֶם: מְסָרְבִין לְקָטָן, וְדֶרֶךְ נִימוּס הוּא, וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל, שֶׁאָדָם חָשׁוּב, הַמְּבַקֵּשׁ דְּבַר מָה, דֶּרֶךְ כָּבוֹד הִיא לְצַיֵּת לוֹ מִיָּד. וְהוֹסִיפוּ עוֹד לִשְׁאוֹל: מַה טַּעַם שָׁתִית בִּשְׁתֵּי לְגִימוֹת? אָמַר לָהֶם: שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ: הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן, הַשּׁוֹתֶה בִּשְׁנַיִם זוֹהִי דֶּרֶךְ אֶרֶץ, הַשּׁוֹתֶה בִּשְׁלֹשָׁה הֲרֵיהוּ מִגַּסֵּי הָרוּחַ, שֶׁמַּרְאֶה שֶׁהוּא מְפֻנָּק וּמְעֻדָּן בְּיוֹתֵר. וְעוֹד שְׁאָלוּהוּ: מַה טַּעַם לֹא הֶחְזַרְתְּ פָּנֶיךָ מִן הָאֲחֵרִים כַּמִּנְהָג? אָמַר לָהֶם: "כַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ" שָׁנִינוּ, וְאָדָם אַחֵר אֵין צֹרֶךְ שֶׁיַּהֲפֹךְ פָּנָיו כְּשֶׁאוֹכֵל.
בבלי פסחים עפ"י שטיינזלץ
מיהו אותו רב הונא, עליו מספר המדרש. רב הונא, בנו של ר' נתן, הוא אמוראי מהדור החמישי-שישי של בבל. הוא לא היה קוטל קנים, ובבגרותו שימש אף כראש הגולה. ובכל זאת, קדם לו רב הונא מפורסם יותר, מהדור השני של אמוראי בבל, ששימש כראש ישיבת סורא, ואשר דבריו מוזכרים מאות פעמים בתלמודים, הבבלי והירושלמי.
המדרש שלפנינו שייך, ככל הנראה, לתקופת צעירותו של רב הונא בנו של רב נתן, עוד לפני שעלה לגדולה ונתפרסם. על כן שואלים אותו לשמו, ומתפלאים מאד, כשהוא עונה ששמו רב הונא. התשובה נשמעת לשואלים כיהירות, כאילו מתגדר האיש הצעיר בשם גדול ומכובד, שמו של אותו רב הונא הגדול, ראש ישיבת סורא. מסתבר שהאיש צעיר, אך יודע לענות כהלכה על שאלותיהם הביקורתיות של מארחיו. הוא מספר, כי הונא הוא השם בו קראו לו מילדותו, וכי אין בכך שום יוהרה.
גם על מנהגיו כאורח יש לבעלי הבית הרבה תמיהות. מציעים לו לשבת על המיטה כאורח מכובד, והחצוף הזה מסכים מיד... אני נזכר בסיפור חביב על גיסי, שקיבל חינוך בריטי לנימוסים והליכות, וכשהיו מציעים לו כוס קפה, היה מודה ומסרב שוב ושוב, ורק בפעם השלישית היה אומר: כן, תודה, כל כך רציתי קפה! בתשובה לתמיהה הזאת מצטט רב הונא מצטט פתגם ידוע: כֹּל מָה שֶׁיֹּאמַר לָךְ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה, חוּץ מִ'צֵא!'. בעל הבית הציע לי לשבת על המיטה, ואני מכבד את הנחייתו, ומודה על כך. גם המארחים יודעים כי הציעו לו ברצינות ישיבה על מושב נוח, אבל הם ציפו שינקוט בכלל נימוס, הנהוג בחברות מסוימות עד היום – תחילה עליך לסרב בצניעות, ורק אחרי כן לקבל בתודה. רב הונא אינו מכיר בחוק זה, ואולי רואה בו צביעות.
כללי נימוס מופרזים הם לעיתים לטורח רב, ואפילו יוצרים אי-הבנות לא מעטות. אני נזכר בהלצה אודות ראשוני נהריה הייקים, שבעת עבודה בבניין היו מעבירים לְבֵנִים מיד ליד תוך מלמול בלתי פוסק של 'בִּיטֶה שֵׁיין' ו'דַּנְקֶה שֵׁיין'. רב הונא הצעיר, שידע את ערכו שלו, מאס בגינוני נימוס כאלה.
גם על השאלה מדוע קיבל כבר בפעם הראשונה את כוס היין שהציעו לו, ולא סרב תחילה מתוך נימוס, השיב באותה מטבע. הכבוד לבעל הבית מעמיד אותו במדרגה של גדול לעומת האורח, ולגדול אין מסרבים. הביטחון העצמי של רב הונא סותר את הפוזה של קטן, שהוא מייחס לעצמו, אבל התשובה שנונה.
רב הונא יודע גם להבחין בגינוני נימוס קטנוניים, כמו מספר הלגימות המתאים לשתיית כוס יין, והוא מדגים זאת, אולי בדרך מבודחת, על ידי שהוא מדקדק לכאורה במספר הלגימות שלו. לשתות את כוס היין בלגימה אחת – הרי זו גרגרנות. בשלוש לגימות – הרי זו יהירות של מי שמתפאר בנימוסיו...
המארחים ציפו מרב הונא שיחזיר פניו בעת השתייה או האכילה. למה הכוונה?
במסכת דרך ארץ זוטא נאמר: לֹא יְהֵא אָדָם מֵסֵב בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ. בָּא לִפְרֹס אֶת הַכִּכָּר, בּוֹצֵעַ מִמָּקוֹם הַצָּלִי. וְאִם בָּא לֶאֱכֹל אֶת הַצְּנוֹן וּבָצָל, אוֹכֵל מִמָּקוֹם הֶעָלִים. וְלֹא יִטֹּל אֶת הַכִּכָּר וְיִתְלֹשׁ וְיַחֲזִירֶנּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן. בָּא לִשְׁתּוֹת בָּרַבִּים, הוֹפֵךְ פָּנָיו לְצַד אַחֵר וְיִשְׁתֶּה.
מסתבר שאת הכלל האחרון אין רב הונא מכבד, ויתכן שכלל זה אינו ישים בכלל! אם כמה אורחים בבית, לאן יהפכו כולם את פניהם? האם הפיכת הפנים, הפנייה לאחור בעת האכילה מכבדת את הזולת? רב הונא מכיר הלכה אחרת, מהמשנה, האומרת: וְהַכַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת, והוא מפרש את ההלכה הקצרה הזאת כך: כלל נימוס זה מחייב את הכלה בלבד, שכן מרגע שנישאה, חייבת היא במנהגי צניעות, ולא לחשוף את פניה בעת האכילה. כלל זה, לדעת רב הונא, אינו מחייב אנשים אחרים.
ההתהדרות בנימוסים קטנוניים יש בה משהו צבוע, והיא מלווה כמה חולשות אנוש אחרות, כמו אי קבלה של השונה ויצר שליטה בזולת, בעוד שהיא אינה מעידה על מידות תרומיות של ממש, כמו עזרה לזולת, כבוד למי שראוי לו, או צניעות. רב הונא, צעיר ככל שיהיה, כבר עמד על ההבדלים בין גינוני נימוס להתנהגות מוסרית, והוא בעל מענה לשון, שקרוב לודאי שהוא מביך את אלה שמותחים עליו ביקורת.