מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁנָּתַן דִּינָר לֶעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנֵי בַצֹּרֶת, וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ. הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת מְסַפְּרוֹת זוֹ לְזוֹ. אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ. חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם, וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: אֵינִי יְכוֹלָה, שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. אֶלָּא לְכִי אַתְּ, וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת, אִמְרִי לִי. הָלְכָה הִיא, וְשָׁטָה וּבָאָה, וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי, שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה, בָּרָד מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ הוּא, וְזָרַע בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה. שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לָקָה - שֶׁלּוֹ לֹא לָקָה. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ, וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְשָׁמַע אוֹתָן שְׁתֵּי רוּחוֹת, שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ: בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם, וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָךְ? אֵינִי יְכוֹלָה, שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. אֶלָּא לְכִי אַתּ, וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת, בּוֹאִי וְאִמְרִי לִי. הָלְכָה וְשָׁטָה, וּבָאָה וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה, שִׁדָּפוֹן מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ וְזָרַע בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה. שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִשְׁדַּף, וְשֶׁלּוֹ לֹא נִשְׁדַּף. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִפְּנֵי מַה אֶשְׁתָּקַד שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לָקָה, וְשֶׁלְּךָ לֹא לָקָה, וְעַכְשָׁו שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִשְׁדַּף, וְשֶׁלְּךָ לֹא נִשְׁדַּף? סָח לָהּ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. אָמְרוּ, לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים, עַד שֶׁנָּפְלָה קְטָטָה בֵּין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ חָסִיד וּבֵין אִמָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ רִיבָה. אָמְרָה לָהּ: לְכִי וְאַרְאֵךְ בִּתֵּךְ שֶׁהִיא קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים! לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְשָׁמַע אוֹתָן רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ לְזוֹ. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם, וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, הַנִּיחִינִי, דְּבָרִים שֶׁבֵּינִי לְבֵינֵךְ כְּבָר נִשְׁמְעוּ בֵּין הַחַיִּים!
בבלי ברכות
לשמוע דברים הנאמרים מאחורי הפרגוד, זוהי זכות גדולה, והיא ניתנת רק לצדיקים, וגם אז יש בזה סכנה. מילא, את נשמות המתים זה לא מְסַכֵּן, אבל מה נֹאמַר על אדם החי בעולמנו, הזוכה לשמוע דברים כאלה, ועוד מנסה לעשות בהם רווח חומרי?
גיבור סיפורנו, הזוכה בכינוי 'חסיד', נכנס אל המדרש ברגל ימין. הוא נוֹתֵַן דִּינָר לֶעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הדבר מתרחש בשנת בצורת, כשהעניים אינם מצליחים אפילו להשביע את רעבונם. אם כן, מצווה גדולה מקיים אותו חסיד נדיב. העיתוי מוצלח גם מסיבה נוספת – זהו ערב ראש השנה, ואם הכל יפעל כשורה, אותו חסיד יקבל את גמולו במהלך השנה.
אשתו של החסיד אינה שותפה למפעל המצוות של בעלה, והיא מקניטה אותו על המַתָּת הנדיב שהעניק לאותו עני. החסיד המושפל עוזב את הבית, והולך לישון בבית הקברות המקומי. שם הוא זוכה לשמוע שיחת שתי נשמות של נשים ז"ל. אחת מהן נקברה קבורה מבזה של עניים, במחצלת של קנים במקום בתכריכים נאים, ומחצלת זו מונעת מאותה נשמה לשוט בעולם ולשמוע חדשות של העתיד. הנשמה השניה יוצאת לשוט בעולם, וחוזרת עם בשורה על אסון גדול העתיד להתרחש על יבולים שיִּזָּרְעוּ ברביעה הראשונה – ברד כבד משמיים. החסיד מבין, שנזדמנה לו הזדמנות פז להרוויח, והוא דוחה את זריעתו לרביעה השנייה, וכך ניצלים יבוליו, בעוד שכל שכניו אוכלים אותה בגדול.
האם רשאים אנו עדיין לקרוא לאיש הזה 'חסיד'? במקום להזהיר את שכניו מן האסון העתיד להתרחש, הוא בוחר לצאת נשכר דווקא מכך, שהוא יהיה היחידי שיוכל למכור את יבוליו במחיר גבוה.
הסתיו הבא מגיע, ואותו 'פייק-חסיד' כבר יודע מה לעשות. הוא כבר אינו זקוק לתמריץ מאשתו, והוא הולך ללון שוב בבית הקברות. הפעם הוא זוכה לשמוע את אותן שתי נשמות מדווחות אישה לרעותה על השידפון העתיד להכות ביבולי הרביעה השנייה. האיכרים למודי האסון של העונה הקודמת יזרעו הפעם ברביעה השנייה, ואילו הוא יקדים ויזרע ברביעה הראשונה, ושוב ירוויח רווח גדול.
יודעת אישה נפש בעלה, ואחרי הפעם השנייה מנחשת אשת החסיד שבידי בעלה נמצא המפתח לרווחה הכלכלית ולהינצלות מפגעי הטבע. היא מאלצת אותו לגלות לה את הסוד, והוא, שכבר פעמיים זכה בפיס, במקום למלא פיו מים, מספר בגאווה על מקורות המידע הטובים שלו. האישה, שכמו בסיפורי אגדה רבים אינה זהירה במוצא פיה, מנצלת את הידע המביך על אותה אישה שנקברה במחצלת קנים להקנטה של אִמָּהּ. אותה פגיעה בכבודם של עניים עולה בהרבה על הזכות שקנה לו בעלה עת נתן דינר לעני בערב ראש השנה.
ועוף השמים מוליך את הקול. מששב החסיד אל בית הקברות בפעם השלישית, הוא מגלה, כי אותו מקור שפע שעמד לרשותו במשך שנתיים חרב. אותה נשמה עלובה, הקבורה במחצלת הקנים, כבר יודעת על גילוי סודה העצוב, והיא אומרת לחברתה: חֲבֶרְתִּי, הַנִּיחִינִי, דְּבָרִים שֶׁבֵּינִי לְבֵינֵךְ כְּבָר נִשְׁמְעוּ בֵּין הַחַיִּים!