"וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל". כָּל הַנָּשִׁים יוֹרְדוֹת וּמְמַלְּאוֹת מִן הָעַיִן, וְזוֹ (רבקה), כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הַמַּיִם - מִיָּד עָלוּ. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתְּ סִימָן לְבָנַיִךְ. מָה אַתְּ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָךְ הַמַּיִם - מִיָּד עָלוּ, אַף בָּנַיִךְ, כֵּיוָן שֶׁהַבְּאֵר רוֹאָה אוֹתָן - מִיָּד תִּהְיֶה עוֹלָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כא, יז): "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר".
(בראשית רבה)
חז"ל מפעילים יצירתיות מדרשית חיננית. את הפסוק הפשוט "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל" הם מפרשים כך: רבקה ירדה אל העין, היא הבאר, מילאה את כדה, ומי הבאר עלו... את הרעיון החביב הזה הם שואבים (תרתי משמע) מאותה באר נסית, שליוותה את בני ישראל במדבר וסיפקה להם מים בנדודיהם.
מה סיפרה התורה על אותה באר? כמעט כלום. מיד אחרי מותה של מרים, אחות משה ואהרן, כך מספר ספר במדבר, חוו בני ישראל מצוקת צמא גדולה. משה צווה על ידי אלוהים להוציא מים מן הסלע, והוא עשה זאת בדרך שלא מצאה חן בעיני היושב במרומים, על ידי הכאת הסלע במטהו. על כך נענש משה. כמה פסוקים לאחר מכן מספרת התורה על באר שנחפרה, ושלכבודה שרו בני ישראל שירה נלהבת:
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה (במדבר כא, יז- יח).
באגדות שהתפתחו בעקבות פסוקים חידתיים אלה הופיעו כמה מרכיבים מדרשיים הקשורים בטקסט המקראי. הבאר היתה מתנתה של מרים לעם ישראל ערב מותה. את חפירת הבאר ביצעו ראשי השבטים. הבאר העלתה מים בכל עת, ומעולם לא חרבה. והמופלא מכל, שאינו נזכר, כמובן, בטקסט המקראי, הוא מנהגה של הבאר לנדוד בעקבות בני ישראל, כעוקב מים מודרני, ולספק להם מי שתיה כל הדרך לארץ כנען. אגדות מאוחרות יותר סיפרו על כך, שכיום רובצת לה הבאר עמוק במי הכינרת, מול בית הכנסת העתיק של טבריה, וכי מימיה, אם שואבים אותם, יש להם תכונות מרפאות. הבאר יכולה להמשיך ולנדוד, ולצוץ בכל מיני מקומות, שבהם נמצאים אנשים המאמינים בקיומה – אפילו בחוץ לארץ!
נשוב אל רבקה, שלכבודה מבצעת הבאר בחרן מופע דומה, ומימיה עולים לכבודה. רואה זאת אלוהים, ואומר לה: גם בניך, כשינדדו במדבר בדרכם ממצרים לארץ ישראל, תהיה להם באר כזאת, שתעלה מים לכבודם.
אם כן, התכונות האגדיות של באר מרים הועברו על ידי חז"ל ברוורס – אל תקופת האבות. הזמן של הפולקלור אינו ממש לינארי...