"וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים" (קֹהֶלֶת ד, א). חֲנִינָא חַיָּטָא פָּתַר קְרִיָּה (אֶת הַקְּרִיאָה) בְּמַמְזֵרִים. "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים", אֵלּוּ הַמַּמְזֵרִים. "וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים" (שָׁם) - אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ עָבְרוּ עֲבֵרָה, וְאֶת הָעֲלוּבִים הָאֵלֶּה מַרְחִיקִים. אָבִיו שֶׁל זֶה בָּא עַל עֶרְוָה. זֶה מֶה עָשָׂה, וְזֶה מָה אִכְפַּת לוֹ? "וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם", אֶלָּא "וּמִיָּד עוֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ" (שָׁם), זֶה סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא בָּאָה עֲלֵיהֶן בְּכֹחַ הַתּוֹרָה, וּמְרַחַקְתָּן, עַל שֵׁם "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל י' " (דְּבָרִים כג, ג). "וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם", אָמַר הקב"ה: עָלַי לְנַחֲמָן, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ בָּהֶן פְּסֹלֶת, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר זְכַרְיָה: אֲנִי רְאִיתִיו כֻּלּוֹ זָהָב נָקִי.
ויקרא רבה
זה אחד הפסוקים המטלטלים ביותר בספר קהלת:
וְשַׁבְתִּי אֲנִי, וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים, אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם.
קהלת בוודאי התכוון לחטאי העושק הכלכלי ולמה שהם מחוללים בבני אדם, הנפגעים מעושק זה. חז"ל מרשים לעצמם לדרוש את הפסוק מדרש יצירתי, ובזאת הם עושים חסד עם הממזרים, שהיו בין ה'מעמדות' החלשים ביותר בחברה של פעם.
מי הם הממזרים? אותם בני-אנוש, שנולדו מקשר מיני של גבר עם אשה הנשואה לגבר אחר, או מקשר המוגדר בתורה כגילוי עריות. בספר דברים נאמר: "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה '", משמע – גם בנו ובני בניו של ממזר נחשבים ממזרים. לביטוי "לֹא יָבֹא בִּקְהַל ה' " יש מספר פירושים אפשריים, אך ללא ספק מדובר באיסור נישואים עם יהודים. בעולם המסורתי של פעם זו היתה חריצת גורל אכזרית במיוחד. ההיתר לכאורה של נישואי ממזר עם ממזרה, שפחה או גיורת, וההכרה ביהדותו של אותו ממזר, אינם מעמעמים את הרושם הקשה של הגורל שנכפה על מי שבעצמו לא חטא בכלום. אם יש דוגמה ל-'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה' – זו הדוגמה הקשה מכולן.
התנ"ך עצמו מתלבט בסוגיית ענישת הבנים על חטאי האבות, ויש בו ביטויים המייצגים גם את הגישה המחייבת זאת, וגם את הגישה השוללת אותה. הנה, לדוגמה, בספר שמות נאמר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי". ולעומת זאת, בספר דברים נאמר: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"; ירמיהו מנבא שבעתיד הנכסף, זמן הגאולה, "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד 'אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה', כִּי אִם אִישׁ בַּעֲווֹנוֹ יָמוּת. כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר, תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו".
והנה, חנינא חייטא (מי זה?) מרהיב עוז, ודורש את הפסוק מקהלת מדרש מקורי ואמיץ ביותר. העשוקים, לדבריו, הם הממזרים, אותם מסכנים שלא חטאו אפילו חטא קטן ביותר, והם נענשים בעוון מעשי הוריהם. אלוהים, הרואה את העושק הזה מידי בני האדם, לוקח על עצמו את האחריות לנחם אותם, את הממזרים – אם לא בחייהם, אז בעולם הבא...
לכאורה – מדרש הנוטף מוסריות וחמלה אנושית, אבל קיים החשש, שבני האדם ישאירו לו, לאלוהים, את חובת הנחמה והפיצוי לממזרים, בעוד הם ממשיכים לעשוק אותם מכבודם העצמי ומזכויותיהם הבסיסיות ביותר.