מַטְרוֹנָה אַחַת שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ: לָמָּה בִּגְנֵבָה? אָמַר לָהּ מָשָׁל: אִם הִפְקִיד אָדָם לְיָדֵךְ אוּנְקְיָא שֶׁל כֶּסֶף בַּחֲשַׁאי, וְחָזַרְתְּ לֵיהּ (והחזרת לו) לִטְרָא שֶׁל זָהָב בְּפַרְהֶסְיָא, זוֹ גְּנֵבָה? אָמְרָה לוֹ: לָמָּה בְּמַטְמוֹנִיּוֹת (בהסתר)? וְאָמַר לָהּ: בַּתְּחִלָּה בְּרָאָהּ לוֹ, וְרָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה רִירִין וְדָם. הִפְלִיגָהּ (הרחיק אותה) מִמֶּנוּ. חָזַר וּבְרָאָהּ לוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה. אָמְרָה לוֹ: מוֹסֶפֶת אֲנִי עַל דְּבָרֶיךָ. אֲמוּרָה הָיִיתִי לְהִנָּשֵׂא לַאֲחִי אִמִּי, וְעַל יְדֵי שֶׁגָּדַלְתִּי עִמּוֹ בַּבַּיִת, הִתְכַּעַרְתִּי בְּעֵינָיו, וְהָלַךְ וְנָשָׂא לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וְאֵינָהּ נָאָה כָּמוֹנִי.
מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה נָשׂוּי לַחֲסִידָה אַחַת, וְלֹא הֶעֱמִידוּ בָנִים זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ אֵין אָנוּ מוֹעִילִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלוּם! עָמְדוּ וְגֵרְשׁוּ זֶה אֶת זֶה. הָלַךְ זֶה, וְנָשָׂא רְשָׁעָה אַחַת, וְעָשְׂתָה אוֹתוֹ רָשָׁע; הָלְכָה זֹאת, וְנִשַֹּׂאת לְרָשָׁע אֶחָד, וְעָשְׂתָה אוֹתוֹ צַדִּיק. הֱוֵי שֶׁהַכֹּל מִן הָאִשָּׁה.
(בראשית רבה)
שני מדרשים העוסקים באישה.
הראשון מציג בפנינו סיפור עם מוטיב ידוע ומוכר במדרשי חז"ל: מטרונה, אישה מכובדת, ובדרך כלל רומית, מציגה שאלה קנטרנית בפני אחד מחכמי ישראל, והוא משיב לה בדרך יצירתית. המטרונה שלנו פוגשת בר' יוסי, הוא ר' יוסי בן חלפתא, מגדולי התנאים של הדור הרביעי, איש ציפורי שבגליל. היכן יצא להם, לחכמינו, לפגוש במטרונות רומיות? השד יודע, אבל במדרשי חז"ל זה קורה לא פעם ולא פעמיים. הגברת שואלת אותו: לָמָּה בִּגְנֵבָה? והיות שאנו עוסקים בבריאת העולם, האדם והאשה, ברור שהיא מתכוונת לשאול מדוע מפיל אלוהים שינה על האדם, ולוקח ממנו צלע בגניבה. אני לא הייתי מתרגש, ועונה לה שזה היה פשוט ניתוח בהרדמה מלאה. לר' יוסי יש תשובה אחרת. הוא מנסה תחילה גרסה א', פשוטה: לו היו לוקחים ממך בגניבה אונקיא של כסף ומחזירים לך בפרהסיה ליטרה (הרבה יותר מאונקיה) של זהב, האם היית רואה בזה גניבה? הנמשל ברור: נלקחה צלע והוחזרה אישה, השווה הרבה יותר. לא כדאי להתלונן...
אבל המטרונה, המצויה עדיין בלהט הוויכוח, ממנו היא נהנית (רק הרגע היא קיבלה מחמאה כאישה...), אינה מוותרת, וחוזרת ושואלת: אבל 'לָמָּה בְּמַטְמוֹנִיּוֹת (בהסתר)?'. ר' יוסי צריך להתאמץ קצת יותר, כדי לצאת בשלום מהעימות, והוא מוכר לה סיפור אחר: בתחילה ברא אלוהים אישה אחרת והביאה לאדם כמות שהיא, ישר מהניתוח, ועליה עדיין שרידי ריר ודם. האדם לא היה מבסוט, והפליג את האישה ממנו (שימו לב למפיק בהא של 'הפליגָהּ'). חזר האלוהים על התרגיל, אבל הפעם הקפיד לנקות טוב טוב מסביב לפני שהעיר את האדם מההרדמה.
הגברת נשמעת מרוצה. הסיפור אפילו מזכיר לה נשכחות מעברה האישי, והיא משתפת את ר' יוסי בסיפור האינטימי שלה: בצעירותה רצו הוריה להשיאה לאחי אמה, צעיר שגדל אתה בבית מילדות, והיה רגיל למראה, ועל כן לא נמשך אל יופיה, וויתר על הזיווג. נישא הדוד לאישה אחרת, שהיתה יפה פחות מאותה מטרונה.
מה נותר לו לר' יוסי לעשות עם גילוי הלב הזה? אולי לומר לה, למטרונה: אכן, יפה את מאד!
המדרש השני מפליג בשבחה של האישה, ומהלל את השפעתה על הבעל. מבנה הסיפור המאד קצר נועד להמחיש לנו את הדבר. זוג חסידים החליטו להיפרד, כי לא נפקדו בילדים (במדרש כתוב 'בנים', אבל אנחנו לא נרים את הכפפה הזאת הפעם...), והתגרשו זה מזה, בהחלטה משותפת, כדי לנסות להקים בתים אחרים שאולי יאיר להם המזל יותר פנים. אבל הנישואין השניים לא היו מוצלחים כמו הראשונים, שבהם היתה שותפות ואהבה, ככל הנראה. שניהם פגשו בבני זוג רשעים.
אצל נעמי שמר החכם פוגש בחכמה, התם בתמימה, והרשע פוגש במרשעת איומה. זה נשמע יותר הוגן, לא? אבל נחזור לחסיד ולחסידה שלנו.
האם העמידו ילדים הפעם? זה כבר לא מעניין את חז"ל. מה שרוצים לספר לנו זה שהרשעה הפכה את החסיד לרשע, והחסידה הפכה את הרשע לצדיק. 'הֱוֵי שֶׁהַכֹּל מִן הָאִשָּׁה!'