פַּעַם אַחַת הָיָה רַ' עֲקִיבָא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. הִגִּיעַ לְמָקוֹם אֶחָד, בִּקֵּשׁ אַכְסַנְיָא וְלֹא נָתְנוּ לוֹ. אָמַר: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל לְטוֹבָה". הָלַךְ וְלָן בַּשָּׂדֶה, וְהָיוּ עִמּוֹ חֲמוֹר וְתַרְנְגֹל וְנֵר.
בָּא אַרְיֵה וְאָכַל אֶת הַחֲמוֹר; בָּא חָתוּל וְאָכַל אֶת הַתַּרְנְגֹל; בָּא רוּחַ וְכִבָּה אֶת הנֵר, אָמַר: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל לְטוֹבָה".
בּוֹ בַּלַּיְלָה בָּאוּ גְּיָסוֹת וְשָׁבוּ אֶת בְּנֵי הָעִיר. אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל לְטוֹבָה"?!
(תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס, עמוד ב)
האמירה 'כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל לְטוֹבָה' היא מעין ברכה, שר' עקיבא היה אומר כל אימת שמשהו לא כל כך טוב קרה לו. מכאן הקשר בין הסיפור הזה למסכת ברכת התלמודית.
על מה מבוססת אמירה זו? על כמה אמונות בסיסיות: האמונה האחת היא, שאי אפשר לשפוט אירוע אלא על פי התמונה הכללית, וכי התמונה הזאת כוללת גם את מה שיתרחש בעתיד. גם אם ברגע זה נראה לנו שהמצב 'על הפנים', יתכן שבעתיד נגלה, שמעז יצא מתוק. האמונה הנוספת היא, שאלוהים מכוון את הכל, וכי כוונותיו טובות. על כן, גם אם כעת אנו מאד מתוסכלים מהמצב, עלינו לקבל שלאלוהים יש ראיה רחבה יותר, וכי הוא מתכנן משהו, שבסופו של דבר יהיה טוב.
ר' עקיבא כנראה האמין בזה, ועל כן, כאשר התנכרו אליו בני המקום אליו הגיע, ולא נתנו לו אכסניא, אמר: 'כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל לְטוֹבָה', והלך ולן בשדה, פעולה שבאותם ימים רחוקים נחשבה למסתכנת במיוחד. המצב הלך והחמיר, כאשר החמור שלו נטרף על ידי אריה, התרנגול שלו נטרף על ידי חתול, ואילו הנר, שהדליק עם רדת החשכה, כובה על ידי הרוח. ור' עקיבא ממשיך בשלו: 'כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל לְטוֹבָה'.
הטויסט בעלילה מתרחש, כאשר מסתבר לו, לר' עקיבא, כי דוקא בשל האירועים שהציקו לו אמש, ניצל משבי: בלילה הגיע צבא, הכניע את בני העיר ולקח אותם בשבי. עקיבא שהה בשדה, רחוק מהעיר. החיילים לא ראו אותו, כי הנר שהדליק כבה; הם לא שמעו אותו, כי החמור וגם התרנגול, שני מחרישי אוזניים קלאסיים, כבר רעו בשדות הציד הנצחיים. וכך ניצל ר' עקיבא.
למי הוא אומר: 'וְלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם?' – אולי לתלמידיו, ששמעו מפיו את הפתגם המקורי שלו, ותהו אם יש מציאות מאחורי ההצהרה הבומבסטית הזאת. זו היתה הזדמנות לספר לתלמידים את הסיפור, ולאשש את המסר שבפתגם.
ואם תשאלו מדוע לא נתנו בני העיר אכסניא לר' עקיבא? חשבו על עצמכם כבעלי מלון, שאורח מגיע ומבקש חדר ללילה, ואתו עומדים בלובי חמור ותרנגול...