שָׁנוּ חֲכָמִים: גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר בַּזְּמַן הַזֶּה, אוֹמְרִים לוֹ בְּבֵית דִּין: מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּר? וְכִי אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה דְּווּיִים, דְּחוּפִים עַל יְדֵי אֲחֵרִים, סְחוּפִים וּמְטֹרָפִין (נָדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם), וְיִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶם? אִם אוֹמֵר: יוֹדֵעַ אֲנִי, וְאֵינִי כְּדַאי, אֵין רָאוּי לִי לִזְכּוֹת לְהִשְׁתַּתֵּף עִם יִשְׂרָאֵל, אֲבָל רְצוֹנִי לְקַבֵּל עַל עַצְמִי גַּם אֶת סִבְלָם — מְקַבְּלִין אוֹתוֹ מִיָּד.
וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְווֹת חֲמוּרוֹת, וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ גַּם עֲווֹן לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, שֶׁחַיָּב יִהְיֶה לְהַפְרִישׁ, וְנֶעֱנַשׁ אִם אֵינוֹ מַפְרִישָׁם. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְווֹת. שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁעַד שֶׁלֹּא בָּאתָ לְמִדָּה זוֹ וְלֹא הִתְגַּיַּרְתָּ, אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב —אֵין אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת, שֶׁהֲרֵי אֵין אִסּוּר לְגוֹי לֶאֱכֹל חֵלֶב. חִלַּלְתָּ שַׁבָּת —אֵין אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה. וְאִלּוּ עַכְשָׁו, מִשֶּׁנִּתְגַּיַּרְתָּ, אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב — הֲרֵי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת, חִלַּלְתָּ שַׁבָּת — הֲרֵי אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה. וּכְשֵׁם שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְווֹת, כָּךְ מוֹדִיעִין אוֹתוֹ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ עָשׂוּי אֶלָּא לַצַּדִּיקִים גְּמוּרִים, וְיִשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל לֹא רֹב טוֹבָה וְלֹא רֹב פּוּרְעָנוּת, לְפִי שֶׁעִקַּר מַתַּן שָׂכָר הוּא לֶעָתִיד לָבוֹא. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו בְּאִיּוּמִים, וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו בְּפִרְטֵי מִצְווֹת.
אִם קִבֵּל עַל עַצְמוֹ — מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. נִשְׁתַּיְּרוּ בּוֹ צִיצִין (חֲתִיכוֹת בָּשָׂר מִן הָעָרְלָה) הַמְּעַכְּבִין אֶת כַּשְׁרוּת הַמִּילָה, שֶׁלֹּא נִמּוֹל כַּהֲלָכָה — חוֹזְרִים וּמָלִין אוֹתוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה. נִתְרַפֵּא מִן הַמִּילָה - מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד. וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו בִּשְׁעַת הַטְּבִילָה, וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְווֹת חֲמוּרוֹת. טָבַל וְעָלָה מִן הַטְּבִילָה — הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דְּבָרָיו.
בבלי יבמות
גיור היא פעולה, שכמו טנגו, זקוקה לשניים – למבקש להתגייר ולרוצה לגיירו. המבקש להתגייר עושה זאת מתוך אינטרס אישי, וסיבותיו עמו. המסכים לגיירו עושה זאת בשם העם היהודי, מה שמחייב אותו להתעלות מעל לאינטרסים אישיים. תיאור טקס הגיור ומשמעויותיו כאן ממחיש את גישתם של חז"ל, או לפחות את אלה שכתבו את הסוגיה הזאת, לגבי הגיור.
הפתיחה – 'גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר בַּזְּמַן הַזֶּה' מצביעה על האפשרות, שחז"ל הכירו בכך, שאלה זמנים מיוחדים, ושיתכן שהתנאים ישתנו בעתיד: המניעים לרצון להתגייר, מצבו של עם ישראל בגולה ועוד.
המבקש להתגייר בא לפני בית דין. זו אינסטנסיה משפטית, שקביעתה מחייבת. יתכן שמעל לאותו בית דין היה בית דין גבוה יותר, שניתן לערער על הקביעה, אך הדבר אינו מצוין כאן. מכל מקום – אם רוצה אתה להתגייר, יש מי שיאמר לך, אם בקשתך מתקבלת, ומהם התנאים שעליך למלא כדי לקבל את אישורו של בית הדין.
פתיחת התהליך המתואר כאן נראית כמו 'יד מרחיקה'. ה'יד המקרבת' תופיע בהמשך, אבל בתחילת המהלך ינסה בית הדין להסביר למבקש להתגייר, שעם ישראל אינו מלקק דבש בגולה, וכי מעשה ההתגיירות מביא בעקבותיו הצטרפות לגורלו הקשה של עם, הסובל מרדיפות ומשנאה מצד הגויים, שבקרבם הוא חי. רק אם יאמר המבקש להתגייר, כי הוא מודע לכך, וכי למרות שאינו חש עצמו כבעל זכות מיוחדת, הוא רוצה לקחת חלק בסבלו של העם – 'מְקַבְּלִין אוֹתוֹ מִיָּד'! אמירה זאת מפתיעה, והיא תואמת את דבריה של רות לנעמי: " כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר...". שונה הדבר מאד מהתהליך הארוך, ולעתים גם מייאש, של הלימודים לגיור, שתובעת היהדות האורתודוקסית כיום מהמבקשים להתגייר, תהליך שמבחנים בסופו, ורק לאחר שעומד האדם במבחנים, יחליט בית הדין אם לגיירו, אם לאו.
'וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְווֹת חֲמוּרוֹת' – אין מעמיסים על המתגייר את כל תרי"ג המצוות, להן הוא מחויב, אלא מודיעים אותו מקצת מהמצוות הקלות, ומקצת מהחמורות, לשם המחשה.
'וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְווֹת' – יֵדַע המתגייר, כי היהדות אינה מציגה בפני היהדות מצוות כמטרה אפשרית ומומלצת לביצוע, אלא גם מקיימת מערכת של סנקציות על הפרת המצוות האלה.
חז"ל מדגישים, שחייו של יהודי שומר מצוות אינם קלים. מצוות המחייבות את היהודי אינן מחייבות את הגוי. התגיירת – נכנסת בעולן של מצוות. הדוגמאות הן, מחד, מן החמורות ביותר: 'מִשֶּׁנִּתְגַּיַּרְתָּ, אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב — הֲרֵי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת, חִלַּלְתָּ שַׁבָּת — הֲרֵי אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה', ומאידך – עונש כמו כרת יינתן רק משמים, ואפילו סקילה על חילול שבת, ככל הנראה, לא בוצעה בתוך הקהילה היהודית. דווקא דוגמאות קיצוניות אלה ממחישות לנו (ולמתגייר), כי מדובר בנורמה מוסרית מחמירה, שההתייחסות הקהילתית אליה אינה משפטית דווקא, אלא חברתית, וכי מי שרוצה להיות יהודי מבין שמצופה ממנו לקבל בלב שלם את המצוות, ולא מפחד הסנקציות.
'וּכְשֵׁם שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְווֹת, כָּךְ מוֹדִיעִין אוֹתוֹ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת לָעוֹלָם הַבָּא' – עולם קיום המצוות מלווה ברעיון של שכר ועונש. וכמו שהעונש יבוא לפעמים רק משמים, כך השכר עשוי להגיע רק בעולם הבא. יודעים חז"ל, כי העולם הזה אינו ביטוי מובהק ואמין של נוסחת השכר והעונש, וכי יש בו צדיקים שרע להם ורשעים שטוב להם. המתגייר נכנס אל תוך עולם, המאמין בהשלמת הנוסחה בעולם הבא.
השאיפה לנהל את תהליך הגיור באווירה חיובית בא לידי ביטוי בסיכום – 'וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו בְּאִיּוּמִים, וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו בְּפִרְטֵי מִצְווֹת'. יש לקבל את המתגייר בפנים מאירות ובידיים פתוחות, אין להשליט בו טרור של הפחדות, אין מעבירים אותו קורס יסודי של תרי"ג מצוות, ואין עושים לו מבחן בסופו של התהליך.
'אִם קִבֵּל עַל עַצְמוֹ - מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד'. רגע, ומה איתנו? שואלות הנשים. האם היחס לגיור נשים היה קל עוד יותר, או שמא נשים הותרו להתגייר רק ביחד עם בעליהן? המקור שלפנינו פשוט אינו מזכיר אותן, ואין לנו אלא לחפש מקורות נוספים.
'נִתְרַפֵּא מִן הַמִּילָה - מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד' – מה שאומר, שתהליך הגיור עדיין לא נסתיים כל עוד לא טבל המתגייר, וכי גם בתוספת הטבילה, תהליך הגיור הוא קצר מאד.
ולבסוף – 'טָבַל וְעָלָה מִן הַטְּבִילָה - הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דְּבָרָיו', ולא יהודי סוג ב'.
אין צורך להרחיב בתיאור הקשיים והמכשלות שמערימים בתי הדין לגיור בימינו על המבקשים להתגייר, ונוסיף פה את דבריו של הרב הספרדי הראשון לישראל, הרב עוזיאל:
בְּדוֹרֵנוּ זוֹ אַחְרָיוּת קָשָׁה מְאוֹד, נְעִילַת דֶּלֶת בִּפְנֵי גֵּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹתַחַת שְׁעָרִים רְחָבִים מְאוֹד, וְדוֹחֶפֶת אֲנָשִׁים וְנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל לְהָמִיר אֶת דָּתָם וְלָצֵאת מֵעִם יִשְׂרָאֵל וּלְהִטָּמַע בַּגּוֹיִים, וְיֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם אַזְהָרַת חֲזַ"ל. אָמְנָם (לְגַבֵּיהֶם יֵשׁ לִנְהֹג) 'שְׂמֹאל דּוֹחֶה וִימִין מְקֹרֶבֶת' (הַגְּמָרָא בְּסוֹטָה). מִכָּל מָקוֹם עִם בְּנֵיהֶם בְּוַדַּאי שֶׁחַיָּבִים לְקָרְבָם, אֲפִלּוּ אִמָּם גּוֹיָה, הֲרֵי מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, וּבִבְחִינַת 'צֹאן אוֹבְדוֹת', וְיָרֵא אָנֹכִי שֶׁאִם נִדְחֶה אוֹתָם לְגַמְרֵי, נִתָּבַע לְדִין מִשָּׁמַיִם וְיֵאמַר עָלֵינוּ 'אֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשִׁיבוֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם.