סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁיְּהֵא בַּיְּשָׁן, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר־סִינָי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבָאִי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים סָחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: חִגְרִין, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִים אֶת שֻׁלְחָנָם. אִלְּמִים, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשְּׁקִים עַל אוֹתוֹ מָקוֹם. חֵרְשִׁים, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. סוּמִין, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.
שָׁאֲלוּ אֶת אִימָא שָׁלוֹם: מִפְּנֵי מָה בָּנַיִךְ יְפֵיפִין בְּיוֹתֵר? אָמְרָה לָהֶן: אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי, לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה, אֶלָּא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר, מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח, וְדוֹמֶה עָלָיו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד. וְאָמַרְתִּי לוֹ: מַה טַּעַם? וְאָמַר לִי: כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן אֵת עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְנִמְצְאוּ בָּנָיו בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת.
בבלי נדרים
מסתבר שלמונח 'ביישנות' יש מספר משמעויות, וכדאי לעמוד על ההבדלים ביניהן.
ביסוד המונח נמצאת המילה 'בּוּשָׁה' והפועל 'לְבַיֵּשׁ', הקשורים בפגיעה בכבודו של אדם בפרהסיה. הבושה מלווה אדם, שמעשה רע שלו נחשף, או חולשה אישית שלו נחשפה. כמו כן מלווה הבושה את האדם, שאיבריו האינטימיים נחשפים.
הביישן הוא מי שחושש מאותו מצב של בושה. והנה, מציינים חז"ל את הביישנות כתכונה חיובית דווקא. אותו חשש מבושה עשוי להרחיק את האדם מעשיית מעשים אסורים, ובכך יימנע מחטא, וזאת לטובה. נשים לב, שמדובר במניע לא חיובי במיוחד – הוא הפחד. עדיף להימנע מחטאים מסיבות אחרות, כמו הרצון להיטיב עם הזולת, הרצון למנוע מבוכה מהזולת, או השאיפה לתיקון עולם. כלומר, הביישנות אינה המניע העדיף, אך כאן היא מקבלת ציון לשבח.
הביישן, שפחד כלשהו עוצר אותו מלפעול, ימנע עצמו אפילו מפעולות, הדורשות מעט אומץ. חכמים הכירו בכך, שמעשה הלמידה מחייב לעתים התגברות על הביישנות, והם אמרו: "לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד" (משנה אבות). בהקשר זה הביישנות אינה מומלצת. טוב יעשה הלומד, אם לא יתבייש להודות בעניינים שאינו מבין, ועל כן יעז לשאול ולקבל הסבר שיקדם אותו. מורים קיבלו המלצה לעודד תלמידים ביישנים: "וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד" (שם). הנה לנו משמעות אחרת למונח 'בַּיְּשָׁן'.
הביישן אינו מעמיד עצמו במרכז העניינים, ובכך הוא מקדם סדר חברתי נינוח יותר. והנה משמעות נוספת לאותו מונח.
המדרש שלפנינו מתמקד בבושה או בביישנות הקשורים בפעילות המינית של האדם, מושגים הכלולים בתחום הקרוי גם 'צניעות'. במדרש זה בולטת גישה, המתנכרת למעשה האהבה הגופנית המשוחררת, ורואה בו חטא. אחת הסיבות ליחס שלילי זה נובעת מהרעיון שדבר מוביל לדבר אחר, ושמי שמתחיל במעשה תמים לכאורה, כמו נעיצת מבט בעקבה של אישה, יגיע לבסוף לידי ניאוף, שהוא, לכל הדעות, חטא. מיהו אותו אדם 'שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים'? אפשר להתחיל במי שמביך את הציבור בביטויי אהבה גופניים שהוא מפגין בלי להתבייש (מעשה הראי לגינוי), וללכת רחוק מאד עד למי שעושה בהסכמה עם בת זוגו החוקית ובביתו הפרטי את מה שלא מקובל לעשות לעיני כל. המחמירים בענייני צניעות, והמתנכרים לחדוות מעשה האהבה הגופני ילכו רחוק מאד בתביעה להתנזרות ולסגפנות אפילו בדלת אמותיו של חדר השינה המשפחתי. על פי אבירי הצניעות האלה, אותם בני זוג אוהבים וחסרי בושת פנים, 'בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתֵיהֵם עַל הַר־סִינָי'.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבָאִי, אחד התנאים, שהיה משוכנע, שמלאכים דיברו אליו, ומסרו לו דברי חוכמה מן השמיים, נותן לנו כאן הסברים מדעיים הזויים לארבעה מומים של בני אדם – חִגְּרוּת, אִלְּמוּת, חֵרְשׁוּת וְעִוָּרוֹן. כל אלה הם עונשים משמיים על חטאים מהתחום של הצניעות המינית. נמנע עצמנו מלפרט למה התכוון אותו רבי יוחנן בציינו את אלה הַ'הוֹפְכִים אֶת שֻׁלְחָנָם', הַ'מְּנַשְּׁקִים עַל אוֹתוֹ מָקוֹם', הַ'מְּסַפְּרִים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ' וְהַ'מִּסְתַּכְּלִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם'. אני רוצה להניח, כי ר' יוחנן הזה לא ייצג בדבריו את דעת כל החכמים, אלא את המלאכים בלבד...
הסיפור על אמא שלום, אשתו של ר' אליעזר הגדול, גם הוא אינו נשמע משכנע. לו היתה בה, באמא שלום, אותה מידת ביישנות חיובית, לה מטיפים חז"ל, בוודאי לא היתה מספרת לחכמים בפרטי פרטים מה עושה אליעזר במיטה, אבל נניח לכך, ונתמקד בביטוי הציורי כל כך, בו אנו משתמשים עד היום – 'דוֹמֶה עָלָיו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד'. זו פרסומת גרועה במיוחד ליחסים בין בני-זוג אוהבים. כל מי שמכיר אותנו, בני האדם, יצחק לשמע הנימוק לקיום יחסי מין באווירה שכזאת – 'כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן אֵת עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת'. גם חז"ל ידעו את הפתגם הנחמד: "אבר קטן יש באדם, משביעו - רעב, ומרעיבו – שבע" (בבלי סנהדרין)