ר' בְּרוּקָא חוֹזָאָה הָיָה מָצוּי בַּשּׁוּק שֶׁל בֵּית לְפָט. הָיָה מָצוּי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ פַּעַם אַחַת לְאֵלִיָּהוּ: הַאִם יֵשׁ בַּשּׁוּק זֶה, עַל כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁבּוֹ, מִישֶׁהוּ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: לֹא. בֵּינְתַיִם רָאָה אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה נָעוּל נַעֲלַיִם שְׁחוֹרוֹת שֶׁלֹּא כְּמִנְהַג יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הָיוּ לוֹ חוּטֵי תְּכֵלֶת בְּבִגְדּוֹ. אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ לר' בְּרוּקָּא: אָדָם זֶה בֶּן עוֹלָם הַבָּא הוּא.
רָץ ר' בְּרוּקָא אַחֲרָיו, וְאָמַר לוֹ: מָה מַעֲשֶׂיךָ? אָמַר לוֹ: לֵךְ עַכְשָׁו, שֶׁאֵין לִי זְמַן, וּבוֹא לְמָחָר, וְאָז נְשׂוֹחֵחַ. לְמָחָר אָמַר לוֹ: מָה מַעֲשֶׂיךָ הַטּוֹבִים? אָמַר לוֹ: שׁוֹמֵר בֵּית הַסֹּהַר אֲנִי, וַאֲנִי אוֹסֵר גְּבָרִים לְחוּד וְנָשִׁים לְחוּד, וַאֲנִי מַכְנִיס אֶת מִטָּתִי בֵּין אֵלֶּה לְאֵלֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי אִסּוּר. כַּאֲשֶׁר רוֹאֶה אֲנִי בַּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנּוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בָּהּ, מוֹסֵר אֲנִי אֶת נַפְשִׁי, וּמַצִּיל אוֹתָהּ. יוֹם אֶחָד הָיְתָה נַעֲרָה מְאֹרָסָה אֶצְלֵנוּ, שֶׁנָּתְנוּ בָּהּ גּוֹיִים עֵינֵיהֶם. לָקַחְתִּי שִׁמְרֵי יַיִן, שֶׁהֵם אֲדֻמִּים, וְשַׂמְתִּי לָהּ בְּשִׁפּוּלֵי בִּגְדָּהּ, וְאָמַרְתִּי: נִדָּה הִיא, כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחוּ לָהּ.
אָמַר לוֹ ר' בְּרוּקָא: מִשּׁוּם מָה אֵין לְךָ חוּטֵי צִיצִית, וְנוֹעֵל אַתָּה נַעֲלַיִם שְׁחוֹרוֹת? אָמַר לוֹ: יוֹצֵא וְנִכְנַס אֲנִי בֵּין גּוֹיִים, כַּאֲשֶׁר אֲנִי לָבוּשׁ כָּךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ שֶׁיְּהוּדִי אֲנִי, וְכַאֲשֶׁר הֵם גּוֹזְרִים גְּזֵרָה, מוֹדִיעַ אֲנִי לַחֲכָמִים, וְהֵם מְבַקְשִׁים רַחֲמִים, מִתְפַּלְּלִים, וּמְבַטְּלִים אֶת גְּזֵרָתָם. שָׁאַל אוֹתוֹ: וּמָה טַעַם הַדָּבָר, שֶׁכַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ אֲנִי: מָה מַעֲשֶׂיךָ? וְאָמַרְתָּ לִי: לֵךְ עַכְשָׁו, וּבוֹא לְמָחָר? אָמַר לוֹ: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ גְּזֵרָה, וְאָמַרְתִּי בְּלִבִּי: בִּתְחִלָּה אֵלֵךְ וְאוֹדִיעַ לָהֶם לַחֲכָמִים, שֶׁיְּבַקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל הַדָּבָר.
בָּאוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים לַשּׁוּק. אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לר' בְּרוּקָא: אֵלֶּה גַּם כֵּן בְּנֵי עוֹלָם הַבָּא הֵם. הָלַךְ אֲלֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶם: מָה מַעֲשֵׂיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: אֲנָשִׁים שְׂמֵחִים אָנוּ, וּמְשַׂמְּחִים אָנוּ אֶת הָעֲצוּבִים, אוֹ גַּם כֵּן, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים שְׁנַיִם, שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם קְטָטָה, אָנוּ טוֹרְחִים וְעוֹשִׂים בֵּינֵיהֶם שָׁלוֹם, וּדְבָרִים אֵלֶּה הֵם בֵּין הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁנִינוּ אוֹדוֹתָם, שֶׁהָעוֹשֶׂה אוֹתָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
בסיפור שלפנינו מעורבת הרבה מציאות במעט פנטסיה. נתחיל בפנטסיה דווקא.
ר' ברוקא, טיפוס לא מוכר במחוזות התלמוד, מהלך בשוק, ולצדו אליהו הנביא. קרוב לודאי, שכמו בסיפורים אחרים, גם כאן אליהו נגלה רק ליחידי סגולה, בעוד רוב הקונים והמוכרים בשוק אינם מבחינים בקיומו. ר' ברוקא מבקש מאליהו בקשה יוצאת דופן – להצביע עבורו על אנשים, שהם בני עולם הבא. למה הכוונה? מי שצדיקותו כל כך בולטת ויציבה, בוודאי מובטח לו עולם הבא, והוא קרוי עוד בחייו 'בן עולם הבא'. תחילה אומר אליהו, כי אין כאלה בסביבה, אבל לאחר מכן הוא מצביע על אדם משונה, שלבושו אינו מעיד על יהדותו. ר' ברוקא מתפלא על כך שדווקא השֵׁייגֶעץ הזה מסומן על ידי אליהו כבן עולם הבא, והוא פונה ישירות אל האיש, ושואל אותו 'מה מעשיך?'. בזאת מסתיים חלקה של הפנטסיה בסיפור, ואנו זוכים להכיר איש מיוחד, הפועל במציאות המאד בעייתית של אותם הימים.
בשאלתו 'מה מעשיך?' מבקש ר' ברוקא לעמוד על טיבו של האיש, כדי להבין מה באורח חייו או במעשיו מזכה אותו בכרטיס לעולם הבא. הוא אינו אומר זאת ישירות לאיש, ואותו אדם מוזר מספר לו בתמימות מה מעשיו, אבל מהר מאד מתגלה, כי מעשיו מיוחדים מאד, והם המזכים את האיש בבונוס המיוחד מהשמיים.
האיש עוסק במקצוע לא מכובד ביותר. הוא שומר בבית הסוהר. ובכל זאת, דווקא במקום הנורא הזה, מפגין האיש מסירות נפש גדולה בדאגתו לאנשים הכלואים בבית הסוהר. הוא מפריד בין גברים לנשים בהציבו את מיטתו שלו בין שתי קבוצות אלה, וכל זאת כדי למנוע מהם דבר איסור. עיקר דאגתו לנשים הכלואות, שכן תומתן מועמדת בסכנה גדולה מאד במקום הזה. בית הסוהר אינו מקום יהודי דווקא, ולנשים אין שם הגנה של הבית המשפחתי, בו נוהגות היו לשהות רוב חייהן. הסוהרים הגויים נתנו עיניהם באחת האסירות, והאיש מצא דרך להצילה מתקיפה. הוא מרח שמרי יין אדומים על שיפולי בגדה, ואמר לסוהרים האחרים כי האישה נמצאת בנידה, וכל זאת בתקווה, שעד שיחלוף אותו זמן נידה, תיפדה האישה מבית הסוהר. מסתבר שהבגדים המוזרים שהאיש לובש הם מעין בגדי הסוואה, שנועדו להסתיר מאנשי בית הסוהר את יהדותו. כך יכול האיש להשיג מידע על מצב האסירים, לדווח לחכמים על הדבר, ולצפות לתפילותיהם, שהגזרות על האסירים תבוטלנה. לפעמים המצב מחייב פעולה מהירה ומיידית, ובמצב כזה פגש ר' ברוקא את האיש בפעם הראשונה. האיש לא נכנס עמו לשיחה, שכן היה בעיצומו של מבצע הצלה כזה, והיה בדרכו לספר לחכמים את המתרחש בבית הסוהר.
אם כן, לפנינו מין של צדיק נסתר, המחרף נפשו כדי להציל נפשות יהודיות, ולמרות שמראהו ואורח חייו אינם תואמים את הסטראוטיפ של תלמיד-חכם, ולמרות שהאיש אינו חובש את ספסלי בית המדרש – אליהו מצביע עליו כבן עולם הבא.
את הסיפור חותם מפגש נוסף של ר' ברוקא עם זוג אחר, שגם עליהם מצביע אליהו כעל בני עולם הבא. ר' ברוקא חוזר על מה שעשה עם שומר בית הסוהר, והוא שואל אותם למעשיהם. 'אֲנָשִׁים שְׂמֵחִים אָנוּ, וּמְשַׂמְּחִים אָנוּ אֶת הָעֲצוּבִים', הם אומרים. לו היו מבלים בבית חולים, ניתן היה לקרוא להם 'ליצנים רפואיים'. מסתבר שזו מצווה גדולה מאד, לשמח אנשים עצובים, ואותם שניים כנראה טובים מאד בקיום מצווה זו, והם מצליחים לשפר את מצב רוחם של אנשים. אין, ספק שבכל דור ודור אפשר להשתבח במציאותם של אנשים כאלה, שבדרך כלל הם נדירים במחוזותינו. הזוג השמח הזה מצליח אפילו להשכין שלום בין אנשים המתקוטטים איש עם רעהו.
בלי שיתבקשו, השניים מסבירים לר' ברוקא, שהם יודעים שמעשיהם יזכו אותם בבונוסים שונים מהשמיים – בחייהם, וגם בעולם הבא. אם כן, לעומת האיש התמים מבית הסוהר, הזוג הזה מודע לרווח שיצמח להם ממעשיהם הטובים. האם זה מוריד מערך מעשיהם? נשאיר שאלה זו פתוחה.
בדומה לאגדת ל"ו הצדיקים, גם בסיפור שלפנינו אנו זוכים להכיר אנשים בעלי מידות תרומיות, שהחברה היהודית, בקרבה הם חיים, אינה יודעת להעריך את פועלם הצנוע. אין הם מתבלטים בידע הלכתי ובביוגרפיה של תלמיד-חכם, אך, בדומה למורידי הגשמים, מעשיהם הפשוטים עולים בהרבה מונים על זכויותיהם של אנשי התורה והתלמוד.