אָמַר ר' חִיָּא בַּר יוֹסֵף: עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁתּוֹצִיא גְּלוּסְקָאוֹת (עוּגוֹת) וּכְלֵי מֵילָת (כְּלֵי מֶשִׁי מְשֻׁבָּחִים) שֶׁנֶּאֱמַר: "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ..."(תְּהִלִּים עב, טז), "פִּסַּת" מִלְּשׁוֹן כְּתֹנֶת פַּסִּים, ו"בַּר" הוּא לֶחֶם.
שָׁנוּ חֲכָמִים: עַל מָה שֶׁנֶּאֱמַר "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים", אָמְרוּ: עֲתִידָה חִטָּה ("פִּסַּת בַּר") שֶׁתִּתַּמֵּר כְּדֶקֶל, וְעוֹלֶה אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ הָרִים, אַף שֶׁאֵין זֶה מִדַּרְכָּהּ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: הֲלֹא יֵשׁ צַעַר וְעָמָל לְקָצְרָהּ, אִם הִיא גְּבוֹהָה כָּל כָּךְ! תַּלְמוּד לוֹמַר: "יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ" (תְּהִלִּים עב, טז) - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא רוּחַ מִבֵּית גְּנָזָיו, וּמְנַשְּׁבָה עָלֶיהָ, עַל הַחִטָּה, וּמַשִּׁירָה אֶת סָלְתָּהּ, וְהַסֹּלֶת נוֹפֶלֶת מִתּוֹךְ הַחִטִּים, וְאָדָם יוֹצֵא לַשָּׂדֶה וּמֵבִיא מְלֹא פִּסַּת יָדוֹ, וּמִמֶּנָּה יִהְיֶה מַסְפִּיק לְפַרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ.
נֶאֱמַר: "עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" (דְּבָרִים לֵב, יד), אָמְרוּ: עֲתִידָה חִטָּה, שֶׁתְּהֵא כָּל גַּרְגִּיר מִמֶּנָּה גָּדוֹל כִּשְׁתֵּי כְלָיוֹת שֶׁל שׁוֹר הַגָּדוֹל. וְאַל תִּתְמַהּ שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת דָּבָר כָּזֶה, שֶׁהֲרֵי מַעֲשֶׂה הָיָה שֶׁשּׁוּעָל קִנֵּן בְּלֶפֶת, וּשְׁקָלוּהוּ אֶת הַלֶּפֶת הַזֶּה, וְגַם לְאַחַר הַחוֹר, שֶׁעָשָׂה בּוֹ הַשּׁוּעָל, מָצְאוּ בּוֹ מִשְׁקַל שִׁשִּׁים לִטְרִין, בְּמִשְׁקַל לִטְּרָא שֶׁל צִפּוֹרִי.
וְכַיּוֹצֵא בוֹ שְׁנוּיָה בְּרַיְתָא: אָמַר רַב יוֹסֵף: מַעֲשֶׂה בִּכְפָר שִׁיחִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאֶחָד, שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי חַרְדָּל וְנִשְׁבַּר אֶחָד מֵהֶן, וְנִמְצְאוּ בּוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין חַרְדָּל בְּעָנָף זֶה בִּלְבַד. וְעֵצָיו, מִן הַחֵלֶק הָעֵצִי שֶׁל הַחַרְדָּל, סִכְּכוּ בּוֹ סֻכַּת יוֹצְרִין, שֶׁכָּל כָּךְ הָיָה גָּדוֹל. כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן תַּחְלִיפָא: קֶלַח עָנָף שֶׁל כְּרוּב הִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, וְהָיִינוּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ בַּסֻּלָּם מֵרֹב גָּבְהוֹ.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
ארץ ישראל אינה הפוריה שבארצות העולם, כפי שהכירו הדורות של אז. היא נתונה לגחמות מזג האויר, וגשמיה אינם מבטיחים את יבולי החקלאים מדי שנה. המאמינים באלוהים מייחסים להחלטותיו של האל את המציאות המטאורולוגית בכל עונה ועונה. כבר בתורה מוזכרות ההבטחות האלוהיות לעם ישראל, להוריד גשמי ברכה על אדמת הארץ – בתנאי שהחבר'ה יתנהגו יפה.
כשמדברים על העתיד הנפלא שיגיע באחרית הימים, כשעם ישראל ישוב אל ה' ואל הארץ, אומרים חז"ל, תפנק הארץ את יושביה ביבולים פנטסטיים: הארץ תוציא עוגות משובחות ומוצרי סיבים, הטובים לאריגת המעולים שבאריגי המשי.
אני מדמה לעצמי את הרב יושב בבית המדרש מול תלמידיו ומענג אותם בפנטזיות האלה, כשאחד התלמידים מחליט לפתע להתעקש על בוחן המציאות, והוא שואל: רבי, זה בכלל יכול להתרחש בארץ הדלה הזאת? והרבי מספק, בנוסף לחיזוקים מהתחום הדרשני, גם סיפורים ואגדות על דברים שכבר היו בעבר בארץ ישראל.
'פיסת בר', שהיא, קרוב לודאי, חיטה או מין אחר של דגן, מתאימה יותר לעמקים ולמישורים, ופחות לראשי ההרים הקרירים. אומרים חכמים: בעתיד תעלה החיטה אפילו בראשי ההרים, וגובהה יהיה כגובה דקל! התלמיד המעצבן אינו מוותר, ושואל כיצד יצליחו בני האדם לקצור חיטה בגובה שכזה. עונה לו הרבי: אלוהים יביא רוח, שתנער את שיבולי החיטה הענקיות האלה, והסולת תישפך מלמעלה ישר אל ידי הקוצרים שלמטה, וכמו שהמן הפלאי הספיק לכלכלת בני ישראל במדבר, תספיק אותה סולת להזין את כל יושבי הארץ.
לכל פרט אגדי ישנו הפסוק מהתורה הרומז עליו. כך מנבאים חכמים גם את גודל גרעיני החיטה – ככליות של שור גדול! כדי לחזק נבואה זו הם מביאים סיפור שנתגלגל מדורות קודמים על שועל שחפר את מאורתו בתוך לֶפֶת, וגם אחרי שהוציאו את השועל ונשארה הלפת עם החור הגדול בתוכה – עדיין היה משקלה ששים ליטרה, ולא סתם ליטרה, אלא ליטרה של ציפורי!