הַכֶּלֶב שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר צֹאנוֹ שֶׁל הֶבֶל, הוּא הָיָה מְשַׁמֵּר נִבְלָתוֹ מִכָּל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה וּמִכָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְהָיוּ אָדָם וְעֶזְרוֹ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וּמִתְאַבְּלִין עָלָיו, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת. עוֹרֵב אֶחָד, שֶׁמֵּת רֵעֵהוּ, אָמַר: אֲנִי מְלַמֵּד לְאָדָם זֶה מָה לַעֲשׂוֹת! נָטַל אֶת רֵעֵהוּ, וְחָפַר בָּאָרֶץ לְעֵינֵיהֶם, וּקְבָרוֹ. אָמַר אָדָם: כָּעוֹרֵב הַזֶּה נַעֲשֶׂה! נָטַל נִבְלָתוֹ שֶׁל הֶבֶל, וּקְבָרוֹ בָּאָרֶץ, וְשִׁלֵּם הקב"ה (לָהֶם) שָׂכָר טוֹב..., נוֹתֵן מְזוֹנָן בְּלִי חֹסֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ" (אִיּוֹב ל"ח), וְלֹא עוֹד אֶלָּא קוֹרְאִים לִתֵּן מָטָר עַל הָאָרֶץ, והקב"ה עוֹנֶה אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ" (תְּהִלִּים קמ"ז).
מדרש תנחומא
על נאמנותו של הכלב לאדם נכתבו הרבה סיפורים, והם משקפים מציאות. חז"ל, שהכירו סיפורים כאלה, הבחינו בכך שבצד הנאמנות של הכלב היושב ליד אדונו המת, אין במעשהו זה כל הבאת תועלת לנפטר.
המדרש שלפנינו מפליג בשבחם של העורבים, שהם הם שלימדו את האדם לקבור את מתיו. העורבים אינם מפונקים בהרבה דברי שבח במקרא. העורב ששלח נוח בתום המבול לא מילא את שליחותו. לעומת זאת מילאו העורבים תפקיד של שליחי ווֹלְט שמימיים, והם שהביאו לאליהו את מזונו, לחם ובשר, עת הסתתר מפני איזבל בנחל כרית.
על פי המדרש, יש להם, לעורבים, מנהג לקבור את מתיהם. ישנם חוקרי הטבע, המעידים על משהו מעט דומה, ואנו נצטט אחד מהם:
'אף אחד לא מחבב עורבים באופן מיוחד. הם גדולים וצעקניים, ומסמלים לעיתים קרובות אות מבשר רע. אבל מתברר כי בנשמתו של העורב מתרחש משהו עמוק יותר. הציפור הזו, שכל כך מקושרת עם המוות, מתרגשת מאוד כאשר אחד מבני מינה מת. עורב ששוכב מת בשטח פתוח מושך אליו עד מהרה שניים או שלושה עורבים אחרים. אלה צוללים לעברו, מסתערים וקוראים ומזמנים עוד כמאה חברים מהלהקה. העורבים הרבים מקיפים את הגופה במעין טקס מתואם היטב, בדרך כלל בשקט מוחלט. כמה מהם מביאים מקלות או עשבים ומניחים אותם ליד או על הציפור המתה. ואז, לאחר שחלקו כבוד אחרון, הם עפים לדרכם. "נראה שהם מתאבלים על האובדן", מסביר ג'ון מרזלוף, חוקר טבע מאוניברסיטת וושינגטון'.
חז"ל, שאולי הכירו תופעה מיוחדת זו, השלימו בדמיונם את החסר, והם מספרים לנו, כי האדם למד מהעורבים כיצד לקבור את מתיו.
על חסד זה שגילו העורבים כלפי האדם שילם להם האל. העורבים הם אוכלי כל, ועל כן על פי רוב אין להם מחסור במזון כלל, ככתוב בספר איוב: "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ" (אִיּוֹב ל"ח), או בספר תהלים:
"נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ, לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ". פסוק אחד לפני פסוק זה אומר: "הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים, הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר, הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר". חז"ל מחברים פסוק לפסוק, והם אומרים כי בעת בצורת קוראים בני העורב לאל, שיוריד גשם , והוא נענה לקריאתם.