שְׁלשָׁה רוֹעֵי בָקָר הָיוּ עוֹמְדִים. שָׁמְעוּ חֲכָמִים מַה שֶּׁאָמָרוּ. אֶחָד אָמַר: אִם הַבָּכִיר וְהָאָפִיל נוֹצְצִים כְּאֶחָד – הֲרֵי זֶה אֲדָר, וְאִם לֹא – אֵין זֶה אֲדָר; וְאֶחָד אָמַר: אִם הַשּׁוֹר בַּבֹּקֶר בְּשֶׁלֶג יָמוּת, וּבַצָּהֳרַיִם בְּצֵל תְּאֵנָה יִשְׁכַּב וְיַפְשִׁיט עוֹרוֹ – הֲרֵי זֶה אֲדָר, וְאִם לֹא – אֵין זֶה אֲדָר; וְאֶחָד אָמַר: אִם הַקָּדִים עַז מְאֹד יְהֵא וְרוּחַ פִּיךָ יֵצֵא כְנֶגְדּוֹ– הֲרֵי זֶה אֲדָר, וְאִם לֹא – אֵין זֶה אֲדָר. נִסְתַּיְּעוּ חֲכָמִים בְּדִבְרֵיהֶם, וְעִבְּרוּ אוֹתָהּ שָׁנָה.
בבלי סנהדרין עפ"י ספר האגדה
על פי חז"ל, הסיבות לעיבור השנה צריכות להיות כבדות משקל. כמה פסקאות לפני הסיפור החביב על רועי הבקר מופיעים הדברים הבאים:
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה צְרִיכָה מִפְּנֵי הַדְּרָכִים וּמִפְּנֵי הַגְּשָׁרִים וּמִפְּנֵי תַּנּוּרֵי פְסָחִים וּמִפְּנֵי גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן, וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ, אֲבָל לא מִפְּנֵי הַשֶּׁלֶג וְלֹא מִפְּנֵי הַצִּנָּה וְלֹא מִפְּנֵי גָלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא עָקְרוּ מִמְּקוֹמָן. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא מִפְּנֵי הַגְּדָיִים וְלֹא מִפְּנֵי הַטְּלָאִים וְלֹא מִפְּנֵי הַגּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָרְחוּ, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָם סַעַד לְשָׁנָה.
עיבור השנה הוא החלטה של חכמים אם להוסיף חודש לשנה, חודש אדר ב', כדי לדחות את תחילת השנה הבאה – המתחילה בניסן. סימני הטבע כמו בוץ בדרכים, שטפונות בנהרות, שלגים וצינה, איחור בהמלטות הטלאים והגדיים – כל אלה רומזים לנו, שהאביב עדיין לא הגיע, ושכדאי לדחות את תחילת השנה הבאה. גם דחיות ביציאה לדרך של עולי רגל ממקומות, בהם החורף מתעקש להמשיך ולשבש את הדרכים – הן סימנים כאלה. בפסקה זו קבעו חכמים את העיקרון, שכל אותם סימנים אינם סיבה מוחלטת לעבר את השנה, אך הם סימנים מסייעים.
היום פונים לחזאי, המשתמש במיכשור מדעי, כדי לחזות את מזג האוויר לתקופה הקרובה. בימי קדם כל זה לא היה זמין, ועדויות חיות מפי אנשי שטח היו מקור חשוב למידע, על בסיסו אפשר היה לקבל החלטה חשובה זו. ובכלל – מאז המאה ה-4 לספירה יצרו חכמינו לוח שנים מעוברות, הקובע שנים קדימה מתי יש לעבר, לוח שאינו ממתין לסימנים מהטבע.
ובין המומחים מהשטח – רועי הבקר. אלה נמצאים בשדות ועל ההרים, והם מלווים את עדריהם כל העת. שיחתם של שלושה מהם סייעה לחכמים באחת השנים לקבל החלטה על העיבור.
'אִם הַבָּכִיר וְהָאָפִיל נוֹצְצִים כְּאֶחָד – הֲרֵי זֶה אֲדָר' – אם התבואה הבכירה (המקדימה להבשיל) והאפילה (המאחרת להבשיל), גם זו וגם זו צומחות יפה – ניתן לראות בחודש הזה כחודש אדר, ואם עדיין לא, יש להתייחס אליו כאילו הוא שבט (מה שיחייב להתחיל עוד חודש אדר עם מולד הירח הבא).
'אִם הַשּׁוֹר בַּבֹּקֶר בְּשֶׁלֶג יָמוּת, וּבַצָּהֳרַיִם בְּצֵל תְּאֵנָה יִשְׁכַּב וְיַפְשִׁיט עוֹרוֹ – הֲרֵי זֶה אֲדָר' – אם מזג האוויר כבר הפכפך, ובין ימי השלג כבר מופיעים ימי שרב – זה אדר, ובקרוב יתחיל ניסן, ואם לא...
'אִם הַקָּדִים עַז מְאֹד יְהֵא, וְרוּחַ פִּיךָ יֵצֵא כְנֶגְדּוֹ– הֲרֵי זֶה אֲדָר' – אם יופיעו כבר חמסינים קלים ראשונים, כאלה שברוח פינו נוכל לעצור אותם – זה אדר, ואם לא...
חכמים של אותם ימים, עוד טרם נוצר לוח העיבורים הרב-שנתי, נאלצו לקבל החלטה רצינית על עיבור השנה על פי סימני הטבע. הם למדו לא לזלזל באנשים פשוטים, כמו רועי-בקר, שידעו לזהות את השינויים בטבע, ובמקרה זה – את סימני המעבר מחורף לאביב. עם זאת, ציינו החכמים, כי את החשבון הסופי הם עורכים, ואת הסימנים מהטבע הם מחשיבים כסימנים מסייעים בלבד.
אני נזכר במעשיה האינדיאנית אודות צ'יף מכובד, ששימש כחזאי מזג אויר לבני שבטו. אלה באו לשאול אותו, אם החורף העתיד לבוא יהיה חורף קשה, והוא היסס, אבל הציע להם לאגור ליתר ביטחון עצי הסקה ככל שיספיקו. הדבר נשנה מספר פעמים. כאשר מעט מאוחר יותר באו לשאול אותו פעם נוספת, אמר להם הצ'יף, שהחורף הקרוב יהיה קשה מאד, ושהוא בטוח בכך. – מה גורם לך להיות כל כך בטוח בכך? – שאלוהו האינדיאנים. – אני רואה, שהחבר'ה אוספים עצי הסקה כמו משוגעים! – ענה האיש.