אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה, הִטִּיל עָלֶיהָ בַּעְלָהּ אֵימָה יְתֵרָה, וְהִפִּילָה כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כָּל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, סוֹף הוּא בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת; גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְחִלּוּל שַׁבָּת. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: הָא דְּאַמְרֵי רַבָּנָן (הרי אמרתי, רבותי), שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַּׁרְתֶּן?! עֵרַבְתֶּן?! הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר! צָרִיךְ לְמֵמְרִינְהוּ בְּנִיחוּתָא (צריך לומר זאת בניחותא), כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבְּלוּ מִינֵיהּ (איך יקבלו את הדברים מפיו?). אָמַר רַב אַשִׁי: אֲנָא לָא שְׁמִיעָא לִי הָא (אני לא שמעתי מפיו של) דְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, וְקִיַּמְתִּיהָ מִסְּבָרָא (אך קיימתי את הדבר מתוך מחשבה).
(בבלי גיטין)
מעמדן של נשים ומעמדם של ילדים בתוך הבית הפטריארכלי של תקופת המשנה והתלמוד היה נחות למדי. הלכות ומדרשים רבים ממחישים זאת. המדרש שלפנינו מבקש למתן את ההתנהגות הסמכותית של אב המשפחה, והוא קובע: 'לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ'. 'לעולם' – כלומר זה ציווי גורף: אין להטיל אימה בתוך הבית, לא על האישה ולא על הילדים.
הדוגמה שמביא רב חסדא היא מוזרה מאד. הוא מזכיר את פרשת פילגש בגבעה, קובע כי בעלה הטיל עליה אימה יתרה, ובגלל אותה פרשה נפלו כמה רבבות מישראל – אלה שנפלו במלחמה בין שבטי ישראל לשבט בנימין הסורר. איזו אימה יתרה הטיל האיש על פילגשו? כמה פסוקים לפני המדרש הזה מופיעה הסברה, כי האישה ברחה מבעלה עד לבית אביה, הרחק בדרום, משום שהאיש הטיל עליה אימה יתרה: 'רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר: זְבוּב מָצָא לָהּ. רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר: נִימָא מָצָא לָה'. אותם שני חכמים סבורים כי האימה שהטיל על הפילגש אותו איש היתה כה גדולה, שלאחר שהוא מצא בקערת המרק שלו זבוב או שערה, נבהלה האישה וברחה מחמת זעמו. זו תוספת פנטסטית לעלילה המקראית. אבל נניח לעניין זה ונתמה: גם אם חטא האיש חטא נורא בזעמו על הפילגש, מה לחטא זה ולמלחמה שפרצה מאוחר יותר בין עם ישראל לשבט בנימין? לטעמי ראוי היה למצוא סיפור משכנע יותר.
בהמשך אומר רב יהודה בשם רב: 'כָּל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, סוֹף הוּא בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת; גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְחִלּוּל שַׁבָּת'. כיצד מביאה האימה היתרה שמשליט הגבר בבית לאותן שלוש עבירות בלתי נסלחות? גם את זה קשה להסביר, והסברים שמצאתי בכתובים נשמעו מאד לא משכנעים. עם זאת, קל להתרשם כי החכמים שאמרו זאת התייחסו בחומרה רבה לחטא הטלת האימה בבית המשפחתי, עד כי השתמשו בנימוק הזה. אולי ראוי היה לתקן ולומר: כָּל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, כְּאִלּוּ הוּא בָּא לִידֵי אחת מִשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת; גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְחִלּוּל שַׁבָּת.
רבה בר בר חנה, המינכהאוזן התלמודי, הולך בדרך אחרת. במקום לנזוף ולגנות, הוא מציע דרך התנהגות אלטרנטיבית, והוא מדגים באמצעות רגע כניסת בעל הבית אל תוך התא המשפחתי בערב שבת: 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַּׁרְתֶּן?! עֵרַבְתֶּן?! הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר!'. איך נבין זאת? יכול בעל הבית הסמכותי להיכנס לבית ולהתחיל בחקירה צולבת בדבר כל ההכנות לשבת, עד כי אימה תאחז בכל בני הבית, ואווירת השבת תפוג ותיעלם. נוסח הפניה שמציע רבה בר בר חנה קצר, אינו דורש תשובה אפילו על שתי השאלות (עִשַּׁרְתֶּן?! עֵרַבְתֶּן?!), ועובר להתחלת טקס קבלת השבת. בני הבית, ובעיקר בעלת הבית, טרחו לקראת שבת, וזה לא הזמן לעשות להם 'מִסְדָּר', כנהוג בצבא. רבה בר בר חנה עוד מגדיל לעשות, ומסביר כי את הדברים האלה יש לומר בניחותא, כי אחרת איך יקבלום?
ולסיום – כמה מילים יפות שאומר הרב מיכאל מלכיאור על אותם 'שלושה דברים' שיש לומר בבית ערב שבת:
שלושה דברים אלו מבטאים את שלושת המעגלים של חברה מתוקנת-
עִשַׂרְתֶּן- מעשר עני- אחריות של האדם כלפי כל החברה, הבאה לידי ביטוי דרך מתן מעשר שהוא נותן לעניים מתבואתו, פרות ארץ ישראל.
עֵרַבְתֶן- עירוב חצרות- הרמוניה תוך קהילתית, המתבטאת בדרך ההלכתית לאפשר לשכנים להעביר חפצים מבית לבית
הדליקו את הנר-המעגל הפנימי והאחרון המשלים את התמונה- שלום בית.
כלומר – בעל הבית רומז בשאלתו לגבי הדברים החשובים באמת שיש לתת עליהם את הדעת בחיי קהילה יהודית, ומגיע הרגע, לקראת שבת, שבו מצווים אנו לחשוב אם קיימנו את המצוות האלה במשך השבוע. המצוה השלישית, הקשורה בשלום בית, מתחברת יפה עם התביעה: 'לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ'.