טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ
(אלישע בן אבויה לרבי מאיר)
"טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ", בִּזְמַן שֶׁהוּא טוֹב מֵרֵאשִׁיתוֹ, וּבִי הָיָה הַמַּעֲשֶׂה:
אֲבוּיָה אַבָּא מִגְּדוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיָה. כְּשֶׁבָּא לְמָהֳלֵנִי קָרָא לְכָל גְּדוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְקָרָא לְרַ' אֱלִיעֶזֶר וּלְרַ' יְהוֹשֻׁעַ עִמָּהֶם. כְּשֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, הִתְחִילוּ מְטַפְּחִין וּמְרַקְּדִין, אֵלּוּ אוֹמְרִים מִזְמוֹרִים, וְאֵלּוּ אוֹמְרִים אַלְפֵיבֵּתִין. אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ: אֵלּוּ עוֹסְקִים בְּשֶׁלָּהֶם, וְאָנוּ אִי אָנוּ עוֹסְקִים בְּשֶׁלָּנוּ?
יָשְׁבוּ וְהִתְחִילוּ בַּתּוֹרָה, וּמִן הַתּוֹרָה לַנְּבִיאִים, וּמִן הַנְּבִיאִים לַכְּתוּבִים, וְיָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְהִקִּיפָה אוֹתָם. אָמַר לָהֶם אֲבוּיָה: רַבּוֹתַי, מָה בָּאתֶם לְשְׂרֹף אֶת בֵּיתִי עָלַי? אָמְרוּ לוֹ: חָס וְשָׁלוֹם אֶלָּא יוֹשְׁבִין הָיִינוּ וְחוֹרְזִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וּמִן הַתּוֹרָה לַנְּבִיאִים, וּמִן הַנְּבִיאִים לַכְּתוּבִים, וְהָיוּ הַדְּבָרִים שְׂמֵחִים כִּנְתִינָתָם מִסִּינַי, וְהָיְתָה הָאֵשׁ מְלַחֶכֶת אוֹתָם כִּלְחִיכָתָם מִסִּינַי, וְעִקַּר נְתִינָתָם מִסִּינַי לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בָּאֵשׁ – "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" (דברים ד, יא). אָמַר לָהֶם אֲבוּיָה אַבָּא: רַבּוֹתַי, הוֹאִיל וְכָךְ גָּדוֹל כּוֹחָהּ שֶׁל תּוֹרָה – הַבֵּן הַזֶּה, אִם יִתְקַיֵּם לִי, הֲרֵינִי מַפְרִישׁוֹ לַתּוֹרָה. וּלְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנַת מַחֲשַׁבְתּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, לֹא נִתְקַיְּמָה בִּי תּוֹרָתִי.
(תלמוד בבלי וירושלמי, מסכת חגיגה)
סיפור זה, שמספר אלישע בן אבויה לר' מאיר, הוא חלק מסיפור גדול הרבה יותר, המתאר את דרכו המאד מיוחדת של אלישע אל מחוץ לגבולות הקונצנזוס של יהדות טבריה שלאחר החורבן (מאות ראשונה-שניה לספ'). סופו של הסיפור הוא טרגי עבור אלישע ועבור חבריו.
אלישע בן אבויה לא היה קוטל קנים. הנה מה שמספר עליו אוסף המדרשים 'רות רבה':
אָמְרוּ עָלָיו עַל אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה, שֶׁלֹּא הָיְתָה הָעֲזָרָה נִנְעֶלֶת עַל אִישׁ חָכָם וְגִבּוֹר בַּתּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר וְדוֹרֵשׁ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית אוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל טְבֶרְיָא, הָיוּ כָּל הַחֲבֵרִים עוֹמְדִים וּמַאֲזִינִים לִדְבָרָיו, וְאַחַר כָּךְ בָּאִים כֻּלָּם וְנוֹשְׁקִין אוֹתוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אִם בִּטְבֶרְיָא כָּךְ, קַל וָחֹמֶר בִּשְׁאָר מְדִינוֹת וּבִשְׁאָר עֲיָרוֹת.
אומץ לבו וכנותו של אלישע באים לידי ביטוי בדרך בה הוא מתאר את ילדותו. הוא נולד לאחד מגדולי ירושלים, ואת טקס ברית המילה ערך אביו ברוב פאר, בנוכחות גדולי העיר, שהוזמנו לקחת חלק בשמחה. השמחה הביאה חלק מהמוזמנים, אלה שהיו יותר בעלי נכסים ושררה מאשר לומדי תורה, להתרוממות רוח, והם אכלו ושתו, מחאו כפים ורקדו. לצידם היו שם במסיבה גם גדולי החכמים, כמו ר' אליעזר ור' יהושע, והם בחרו לנצל את ההתכנסות ללימוד תורה במשותף. התחילו בתורה, עברו לנביאים ולכתובים, וחרזו, כלומר שרשרו, דבר תורה אחד במשנהו, ועוצמת ההתלהבות מהמעמד דומה היתה למתן תורה. אש ירדה מן השמים והקיפה את חבורת החכמים. האב המאושר לבייבי אלישע התרשם עמוקות מהמופע הפירוטכני של בחורי הישיבה, אבל ברוחו הוא היה שייך יותר לסקציה של עשירי ירושלים, והבנתו בתורה היתה חלקית בלבד. מבלי להבין את עומק החוויה התורנית אליה הגיעו ר' אליעזר ור' יהושע, הוא תפס שהאש שלהם ממש מדליקה, ובו ברגע נשבע שיקדיש את בנו לתורה – שיהיה מדליק כמותם. אלישע מעיד על אביו, שכוונתו היתה רחוקה מלהיות לשם שמים, ומשום כך 'לא נתקימה תורתו'.
האם אלישע מאשים את אביו בנוגדנים שפיתח הוא עצמו נגד התורה? כנראה שלא; אבל בדרך סיפורית זו הוא מתאר את עולם ילדותו, שבו עוצבה אישיותו, ככזה שאינו מושתת על אמונה זכה בתורה, אלא על מגע הדוק עם תרבות, שבה הרושם החיצוני משתלט על המסרים הפנימיים. זו ביקורת של אלישע על עצמו ועל התרבות הזרה אותה הפנים. ברגע של גילוי לב הוא מודה ביושר, שמשהו פגום היה שם מלכתחילה.
אבל אין רגע זה מוביל את אלישע להפניית עורף לתרבות ה'אחרת', ממנה ינק מלוא חופניים. התרבות האחרת חשפה אותו לדילמות פילוסופיות ותיאולוגיות אמיתיות, והיושר שלו לא איפשר לו להתנכר לכל אלה.
ונסיים נגיעה קלה זו שנגענו בדמותו המעניינת של בן אבויה באמרה שלו, המצוטטת במסכת אבות:
אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש; והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק...
אמרה זו מחזירה אותנו לסיפור שמספר אלישע על ילדותו הרכה בצל האב, שלא היה מעמקני התורה, אבל דחף את בנו לעסוק בעיסוק רוחני זה. דרך לימודו של אלישע בימי בחרותו קבעה את מסלול חייו. גם אם הגיע בגיל בוגר לאותו מצב טרגי של סכסוך עמוק עם יסודות היהדות, שהביא את החברה בה גדל לנדותו, הוא היה משוכנע, שבגיל זה כבר אין דרך חזרה...