מִשֶּׁרַבּוּ בַּעֲלֵי הֲנָאָה, אֲנָשִׁים שֶׁמְּקַבְּלִים טוֹבַת הֲנָאָה מֵאֲחֵרִים — נִתְעַוְּתוּ הַדִּינִין, וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים וְאֵין נוֹחַ בָּעוֹלָם. מִשֶּׁרַבּוּ רוֹאֵי פָּנִים בַּדִּין שֶׁמַּטִּים אֶת הַדִּין לְצַד מְסֻיָּם לְפִי גְּדֻלָּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ שֶׁל הַנִּדּוֹן — בָּטַל "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דְּבָרִים א, יז) וּפָסַק "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" (דְּבָרִים א, יז), וּפָרְקוּ עֹל שָׁמַיִם, וְנָתְנוּ עֲלֵיהֶם עֹל בָּשָׂר וָדָם.
מִשֶּׁרַבּוּ מוֹשְׁכֵי הָרֹק שֶׁנּוֹהֲגִים מִנְהַג גַּאֲוָה בְּעַצְמָם — רַבּוּ הַיְּהִירִים בִּכְלָל, וְנִתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים, שֶׁכָּל אֶחָד מִתְיַהֵר לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִלְמֹד, וּלְפִיכָךְ הַתּוֹרָה חוֹזֶרֶת עַל לוֹמְדֶיהָ לְחַפֵּשׂ מִי שֶׁיִּלְמַד אוֹתָהּ. וְעוֹד, מִשֶּׁרַבּוּ הַיְּהִירִים הִתְחִילוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְהִנָּשֵׂא לִיהִירִים, שֶׁאֵין דּוֹרֵנוּ רוֹאֶה אֶלָּא לִפְנִים בְּחִיצוֹנִיּוּת הַדְּבָרִים וְאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בְּתוֹכְנָם.
מִשֶּׁרַבּוּ מְטִילֵי מְלַאי עַל בַּעֲלֵי בָּתִּים, שֶׁקָּבְעוּ שֶׁבַּעֲלֵי בָּתִּים יִתְּנוּ סְכוּמִים מְסֻיָּמִים לְהַחְזָקַת הַדַּיָּנִים — רַבָּה הַשֹּׁחַד וְהַטָּיַת מִשְׁפָּט, וּפָסְקָה טוֹבָה. מִשֶּׁרַבּוּ אוֹתָם דַּיָּנִים וּמַנְהִיגִים שֶׁאוֹמְרִים "מְקַבְּלֵנִי טוֹבָתְךָ" וּ"מְחַזְּקֵנִי טוֹבוֹתֶיךָ" — רַבּוּ "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שׁוֹפְטִים יז, ו), שְׁפָלִים הֻגְבְּהוּ וְהַגְּבוֹהִים הֻשְׁפְּלוּ, וְהַמַּלְכוּת הוֹלֶכֶת וּמִתְנַוְּלַתְּ.
מִשֶּׁרַבּוּ צָרֵי עַיִן וְטוֹרְפֵי טֶרֶף, אֲנָשִׁים הַלְּהוּטִים אַחַר רְוָחִים — רַבּוּ מְאַמְּצֵי הַלֵּב וְקוֹפְצֵי יָדַיִם מִלְּהַלְווֹת, וְעָבְרוּ עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ... וְלֹא תִּתֵּן לוֹ" (דְּבָרִים טו, ט).
מִשֶּׁרַבּוּ הַנָּשִׁים שֶׁהָיוּ נוֹהֲגוֹת בִּפְרִיצוּת "נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם" (יְשַׁעְיָה ג, טז) — רַבּוּ מַיִם הַמָּרִים, מִשּׁוּם שֶׁרָבְתָה הַזְּנוּת, אֶלָּא שֶׁפָּסְקוּ לְבַסּוֹף הַמַּיִם הַמָּרִים, מִפְּנֵי שֶׁרָבְתָה הַזְּנוּת כָּל כָּךְ.
מִשֶּׁרַבּוּ מְקַבְּלֵי מַתָּנוֹת — נִתְמַעֲטוּ הַיָּמִים וְנִתְקַצְּרוּ הַשָּׁנִים, דִּכְתִיב [שֶׁנֶּאֱמַר]: "וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה" (מִשֶּׁלִּי טו, כז).
מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב (אֲנָשִׁים הַמִּתְגָּאִים בְּלִבָּם) — רַבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהֵילֵל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כֹּל צָרְכָן אֶת רַבּוֹתֵיהֶם — רַבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת.
מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר בָּטְלוּ אֶשְׁכּוֹלוֹת. וְשׁוֹאֲלִים: מָה פֵּרוּשׁ "אֶשְׁכּוֹלוֹת"? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכַּוָּנָה הִיא אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּל דַּרְכֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת.
בבלי סוטה על פי שטיינזלץ
יושבים חז"לינו בבית המדרש, יושבים ומקטרים על איך שפעם היה טוב יותר, ואיך הדרדרנו, ומה יהיה...
תשומת לב מיוחדת מפנים חכמינו למצב בבתי הדין. השוחד אינו מהווה רק נושא להתדיינות בין בעלי דין. השוחד פשה והתפשט אל בין כותלי בית הדין, ויש דיינים המוכנים לקבל שוחד, ובהשפעתו להיטיב עם אלה המעניקים להם מתחת לשולחן טובות הנאה. התורה אומרת לדיינים במפורש: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ", כלומר – אל תפחדו מהשפעתם של בעלי הכוח, השררה או הממון. אם הדין אומר, שהם האשמים – אין לפחד מהם. הטיית הדין כלפי בעלי הממון אינה זקוקה למתן שוחד כדי להיפסל. יודעים אנו, כי מי שמיטיב עם עשירים יכול לסמוך על כך, שמשהו טוב יצא לו מזה, גם אם לא הוסכם מראש על התמורה להטיית הדין.
תקנה המטילה על בעלי הממון חובת הקצבת כסף להחזקת הדיינים (הרבה לפני שהמדינה לקחה על עצמה לקצוב את שכרם) לבטח נבעה מרצון לקיים את הדיינים, שאינם פנויים לעיסוק אחר בפרנסתם, אך יצרה מצב של תלות בין הדיינים לפרנסיהם, ומכאן ועד לשוחד קצרה הדרך.
ובכלל, נאמר במשלי "וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה". הלהיטות אחר קבלת מתנות מוכרת לנו מאד, והיא נוגעת בפלילים. חז"ל אומרים, על בסיס הפסוק ממשלי, שהיא גם מקצרת את ימיו של אדם. נו, מילא...
מה הקשר בין 'משיכת רוק' לגאוה? הנה הסבר של אחד החכמים: לכאורה אין להבין מה גאוה היא זו. הכוונה שמתגאים להראות לכל כמה בעלי נימוס ואניני הדעת הם, שנמנעים בכל אופן להפליט רוקם, ובזה יובן אמרו 'ונתמעטו התלמידים', כי רוקם הכנוס בפיהם מעכבם מלפתוח פה בלימודם. בעל 'עיני יצחק' סבור מעט אחרת: שמבטלים את חבריהם ורבותיהם ברוק שבפיהם, היינו שמקטינים את כולם ורוקקים עליהם.
היהירות אינה הולכת יד ביד עם לימוד תורה רציני. התלמיד היהיר סבור שהוא יודע הכל, ועל כן אין לבו פנוי להקשיב לדברי המורה או ללמוד בחברותא. בחברה שבה הרימו על נס את מעלת הלמדנות, תלמידי חכמים מצטיינים היו חתנים נחשקים, וכך התפשטות מידת היהירות שיבשה את המנהג הזה, ובחורות היו בוחרות בתלמידים היהירים במקום בלמדנים.
חז"ל אינם פוסחים גם על הרדיפה אחר הממון, ההולכת ומתפשטת בדורם. אחד מהנזקים שגורמת החמדנות הזאת היא ההימנעות של בעלי הממון מלהלוות כסף שיש להם למי שמאד זקוק לו, והרי נאמר בתורה, שחייב אדם להלוות לעני, כאשר יש בידו לעשות זאת.
חז"ל לא שוכחים להכניס גם את הנשים לתמונת הדור ההולך ופוחת. במקום "מִשֶּׁרַבּוּ הַנָּשִׁים שֶׁהָיוּ נוֹהֲגוֹת בִּפְרִיצוּת" ראוי היה לכתוב: משרבו הגברים המקנאים לנשותיהם... חז"ל פחות עוסקים בנזקים שקנאות זו מסבה לחיי המשפחה. הם חרדים למלאי המים המרים, ההולך ומתמעט בגלל ריבוי מעשי הפריצות, ר"ל.
המחלוקות, שהיו, על דעת רבים, מרכיב חיוני וחיובי בתרבות ישראל, הכניסו גם מתח וטינה לחיי תלמידי החכמים. חז"ל אינם מטילים את האשמה על הלל ושמאי, שהמחלוקות ביניהם היו לשם שמים. מי שקלקלו היו תלמידים שלהם, "שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כֹּל צָרְכָן אֶת רַבּוֹתֵיהֶם", כלומר החטיאו את המטרה שלשמה נוצרו המחלוקות הוותיקות, והתוצאה – התורה נעשתה כשתי תורות, כלומר – אין הדעות הנתונות במחלוקת יכולות עוד לדור בכפיפה אחת. ומהי התכונה הגורמת להחטאה הזאת? זחיחות הדעת, שהיא שילוב של יוהרה עם אגואיזם, קלות דעת ושטחיות.
ולבסוף - בָּטְלוּ אֶשְׁכּוֹלוֹת. כיום אנו משתמשים בביטוי 'איש אשכולות', אך במקור – 'אשכולות'. למה הכוונה? הסבר אחד מצוי במדרש שלפנינו – 'אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּל דַּרְכֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת', ולכך, פחות או יותר, אנו מתכוונים גם היום, אלא ש'הכל' בימינו משמעותו ידע כללי במגוון רחב של תחומים, כמו של איש הרנסנס. הסבר מעניין נוסף למקור המילה 'אשכולות' אינו בונה על פירוק המילה ל'איש שהכל בו', אלא למילה היוונית 'אסכולה', או schola', שהיא מעין בית ספר. חז"ל הכירו את המילה הזאת. להוכחה נביא מדרש משיר השירים רבה:
תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְמָה הָיוּ דּוֹמִין, לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ, אָמַר לוֹ פַּדְגוֹגוֹ יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאִיסְכּוּלֵי, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲדַיִן לֹא בָּא בְּנִי בְּזִיווֹ, שֶׁנִּשְׁתַּנָה מֵחָלְיוֹ, אֶלָּא יִתְעַדֵּן וְיִתְעַנֵּג בְּנִי כִּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְאִיסְכּוּלֵי.
הרמ"א מכיר את ההסבר הזה, אך אומר לנו: הפוך, גוטה! הנה הסברו:
רצה לומר כי כל אחד מחכמי האומות או הפילוסופים שהשיגו דבר אחד מאלו החכמות, הן בטבעיות שהוא הנמשל בעלה שבגפן שהוא הפסולת שבו, או בחכמת התכונה הנתלה בגלגלים הנמשל בגרגיר העגול כדמות הכדור, או בחכמת האלהות שהוא הנמשל באשכול, כמו שאמרו בסוטה: בטלו האשכולות כו' מאי אשכולות איש שהכל בו, ולכן המשילן לאשכולות. ואמרו: כל מי שהתנדב לבו לעסוק בחכמות אלו הוא תולה בגפן זה, כי באמת כל חכמת הפילוסופים והחוקרים בא להן מישראל, וכל חכמתן כלול בתורה.