בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁל קַלְקָלָה עָשָׂה הַיָּיִן: הָרַג בְּכוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּזָּהּ אֶת הַצָּנוּעַ, הָרַג שְׁנֵי אִסְטַרְטֵיגִין, הֶחֱרִיב מִסְיוֹן שֶׁל מֶלֶךְ, הָרַג מְלָכִים, עִרְבֵּב סְעֻדָּתָן שֶׁל מְלָכִים. הָרַג בְּכוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁאָמַר ר' אָבִין: יַיִן מָסְכָה לוֹ חַוָּה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְשָׁתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה, כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" וגו'. מַהוּ "וַתֵּרֶא"? זֶה הַיַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תֵּרֶא יַיִן, כִּי יִתְאַדֵּם" (מִשְׁלֵי כ"ג, ל"א). יַיִן שֶׁשָּׁתָה, גָּרַם לוֹ וּלְתוֹלְדוֹתָיו מִיתָה. בִּזָּהּ אֶת הַצָּנוּעַ, זֶה נֹחַ. הָרַג שְׁנֵי אִסְטַרְטֵיגִין, אֵלּוּ שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. הֶחֱרִיב מִסְיוֹן שֶׁל מֶלֶךְ, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. הָרַג מְלָכִים, זֶה בֵּלְשַׁצַּר. עִרְבֵּב סְעֻדָּתָן שֶׁל מְלָכִים, זֶה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
מדרש ילמדנו (תנחומא)
ליהדות יחס אמביולנטי ליין. מחד – "יין ישמח לבב אנוש", ומאידך – כוחו של היין להביא את האדם לשכרות, המבזה אותו ומחלישה את יכולתו לפעול בתבונה. פתרון הפשרה שמציעה היהדות הוא שתיית מידה קטנה של יין בטקסים, ולא יותר.
רשימת הדוגמאות המקראיות שמביא המדרש לנזקיו של היין אינה ארוכה, ורובה אינו משכנע. פרט לסיפורי נוח השיכור ומשתה אחשורוש – שאר הסיפורים מצוצים מן האצבע.
מכל הסיפורים האלה בוחר המדרש לפרט מעט יותר על פרשת האכילה מפרי עץ הדעת. הפרטים שמוסיף בעל המדרש מדמיונו הפורה נועדו להטיל את אשמת החטא הקדמון על חוה, ולשחרר את אדם מאשמה זו. חוה מָסְכָה לאדם יין, ובשל כך נפגע שיפוטו הרציונלי של אדם, ובהשפעת היין הוא אכל מעץ הדעת. זו האשמה נבזית כלפי האשה. היא מניחה, על פי המדרש, שבמצב של פיכחון יש סיכוי, שאדם לא יתפתה לאכול מפרי עץ הדעת. האחריות על החטא עוברת, אם כן, מאדם אל חוה. פוי!
בעולם פטריארכלי, שבו הבעל שליט על הבית, ואשתו משרתת אותו, האשמה זו כלפי האשה היא מגוחכת ומקוממת. על בסיס האשמה זו יכול הגבר לומר, שזה מה שקורה, כאשר נותנים לאשה לנהל את העניינים, ועל כן מן הצדק הוא לקבוע סדרי חברה כאלה, המעניקים סמכות שליטה לגבר. כיצד זה מסתדר עם העובדות, המתעדות הרבה יותר גברים, השותים לשוכרה מחוץ לבית?