“וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם… וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ” (בראשית ו'). מִין אֶחָד שָׁאַל אֶת־רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־קָרְחָה, אָמַר לוֹ: אֵין אַתֶּם אוֹמְרִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד? אָמַר לוֹ: הֵן. – וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ”? אָמַר לוֹ: נוֹלַד לְךָ בֵּן זָכָר מִיָּמֶיךָ? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: מֶה עָשִׂיתָ? אָמַר לוֹ: שָׂמַחְתִּי, וְשִׂמַּחְתִּי אֶת־הַכֹּל. אָמַר לוֹ: וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת? אָמַר לוֹ: בִּשְׁעַת חֶדְוָה – חֶדְוָה, בִּשְׁעַת אֵבֶל – אֵבֶל. אָמַר לוֹ: כָּךְ מַעֲשֶׂה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
בראשית רבה
ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה: אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם, אֲשֶׁר בָּרָאתִי, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. (בראשית ו')
זו הפסקה הבאה אחרי הסיפור המופלא אודות בני האלוהים, שירדו לארץ, ולקחו להם מבנות האדם, פסקה המהווה מבוא לסיפור המבול. מסתבר שאלוהים גם מתחרט על מה שעשה בעבר, וגם מתכנן כיצד לשנות את העתיד לקרות. דימוי זה של אלוהים אינו משתלב יפה בתפיסה, הגורסת, כי ההיסטוריה האנושית נכתבה ונחתמה עם בריאת העולם, וכי הכל מתוכנן ובלתי ניתן לשינוי. דימוי זה אינו משתלב יפה גם עם התפיסה, הגורסת כי 'הכל טוב מאד'. את הדילמה התיאולוגית הזו מביא בפני ר' יהושע בן קורחה איש, המכונה 'מִין'. בכינוי 'מינים' השתמשו חז"ל בדברם על יהודים בני זמנם, שחרגו מהזרם הרוחני הפרושי הראשי, ואתגרו את הביטחון העצמי של חכמי ישראל. כאלה היו, בין השאר, הנוצרים הראשונים.
מהי טענתו של אותו מין? אם האלוהים רואה את הנולד, כלומר יודע בדיוק מה יהיה בעתיד, כי הוא תכנן אותו בעצמו – איך זה שהוא מתעצב אל לבו, כשהוא צופה בהתנהגותם המוסרית של בני האדם? האם לא ידע מראש, שכך יקרה? האם תכנן זאת כך, וכעת, כשהוא רואה את המציאות האנושית, הוא מבין שטעה מלכתחילה?
שאלתו של המין אינה מאתגרת את תפיסת היהודי את האלוהים בלבד, אלא גם נוגעת בשאלה המוסרית הגדולה בדבר יכולתנו כבני-אדם להשפיע על העתיד לטוב או לרע על פי בחירתנו מה נעשה. אבל לא הוא ולא ר' יהושע מתייחסים להיבט חשוב זה. תשובתו של ר' יהושע, גם היא רק רומזת למה שמוטל על האדם לעשות נוכח עובדות החיים, שאין ביכולתו לשנותן.
ר' יהושע מנסה ללמד את המין משהו על דמות האל באמצעות התבוננות בהתנהגות האנושית. הוא מצביע על הפרדוקס לכאורה, הקיים בשמחה שאנו שמחים עם הולדת בן (וכמובן – גם בת), תוך שאנו מודעים לאותה עובדת חיים מובהקת – שכל היילוד סופו למות. היכולת שלנו, בני האדם, להניח בצד ולשכוח את חרדת המוות ולחיות חיים של שמחה, היא הפתרון שלנו לפרדוקס הזה. אפילו בקהלת, שלרגעים משתלטת על מחשבותיו אותה מודעות לסופיות החיים, התורמת לדימוי שלהם כהבל, ישנו גם אותו פרק ידוע, שבו הוא אומר, כי עת לכל – עת לשמוח ועת להתאבל, עת לחיות ועת למות. נוכחות העבר והעתיד בחיינו אסור לה, שתמנע מאתנו את שמחות ההווה.
תשובתו של ר' יהושע אינה תשובה משכנעת במיוחד, משום שהוא נשאל לא על המנטליות האנושית, אלא על מה שחושב האל, זה שמודע בכל רגע למה שיקרה בעתיד, כי הוא תכנן הכל. בניגוד לנו, בני האדם, שאין לנו שליטה על עניין המוות, וכל מה שיכולים אנו לעשות בעניין זה הוא להחליט אם ללדת ילדים או לא – מותר לנו לשאול אם הדימוי של אלוהים כבורא לא רק את העולם בתחילתו, אלא גם את כל תולדותיו בעתיד – הוא דימוי ראוי. מותר לנו לשאול, עד כמה מאמינים אנו, ש'הרשות נתונה' לנו לקבל החלטות לטוב או לרע.
אלוהיו של ר' יהושע הוא אלוהים אנושי הרבה יותר מהאלוהים של הרמב"ם. כמו בן-אדם, גם לו מותר לתכנן ולבצע, ולהיווכח בהמשך הדרך שלא כל התכניות שלו היו מוצלחות. מותר לו גם לשמוח בבריאה החדשה, הטובה מאד, ולהתעלם לפי שעה מהידיעה, שבהמשך הדרך יהיה גם רע לתפארת.