רָבָא הָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁנֵי יָמִים רְצוּפִים, שֶׁמָּא נִקְבַּע יוֹם הַכִּפּוּרִים לַמָּחֳרָת וְלֹא הַיּוֹם. פַּעַם אַחַת נִמְצָא שֶׁאָכֵן הָיָה הַדָּבָר כְּמוֹתוֹ, שֶׁבֶּאֱמֶת טָעוּ הַכֹּל, וְהוּא הָיָה הַיָּחִיד שֶׁצָּם בִּזְמַן.
בְּדוֹמֶה לָזֶה מְסֻפָּר: רַב נַחְמָן יָשַׁב בְּתַעֲנִית בְּכָל יוֹם הַכִּפּוּרִים כָּרָגִיל. לְעֵת עֶרֶב בָּא אָדָם אֶחָד, וְאָמַר לוֹ: מָחָר הוּא הַיּוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּמַעֲרָבָא, הִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְצָרִיךְ אֵפוֹא לָצוּם מָחָר; וְנִמְצָא שֶׁהֻצְרְכוּ לָצוּם שְׁנֵי יָמִים רְצוּפִים. אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן: מֵאֵיזֶה מָקוֹם אַתָּה? אָמַר לוֹ: מִן הַמָּקוֹם דַּמְהָרִיָא. אָמַר לוֹ, בְּלָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן: בִּגְלָלְךָ דָּם תְּהֵא אַחֲרִיתוֹ, וְכִוּוּן עַל עַצְמוֹ, שֶׁבִּגְלַל אוֹתוֹ אָדָם עָלָיו לָצוּם בְּמֶשֶׁךְ יוֹמַיִם, וְיָכוֹל לָמוּת בְּשֶׁל כָּךְ. קָרָא עָלָיו אֶת הַפָּסוּק: "קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם" (אֵיכָה ד, יט), שֶׁהֲרֵי אִם הָיָה שָׁלִיחַ זֶה מְאַחֵר קְצָת, הָיוּ בֵּינְתַיִם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים, וְאִלּוּ הוּא הִקְדִּים וּבָא בְּדִיּוּק בַּזְּמַן, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ עוֹד לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.
בבלי ראש השנה עפ"י שטיינזלץ
במשך תקופה ארוכה היו המועדים של לוח השנה היהודי נקבעים ע"י חכמי ארץ ישראל, ואלה חייבו, כמובן, גם את יהודי התפוצות. מה שכל כך קל כיום (לפתוח באינטרנט ולהתעדכן מיידית), לא היה קל כלל וכלל בימי קדם.
לחגוג את יום הכיפורים יום אחד לפני או אחרי המועד הנכון – בהחלט מעורר דאגה מרובה. זכור הסיפור אודות רבן גמליאל שהתעמת עם ר' יהושע בעניין חישוב החודש, ולאחר שר' יהושע קבע חישוב שונה, אילץ אותו רבן גמליאל לבוא אליו במקלו ובמעותיו ביום שחל בו, על פי ר' יהושע, יום הכיפורים!
רבא, אחד מחכמי הגולה הבבלית, לא לקח צ'אנסים, ויתר ביטחון צם יומיים רצופים את צום יום הכיפורים. זה מה שנקרא אצל הנוצרים 'להיות צדיק מהאפיפיור'. שנה אחת, שבה הוכח כי הימור זה היה מוצדק, הפכה את הרעיון שלו להרגל.
רב נחמן, גם הוא חכם וראש ישיבה בבלי, לא נקט בדרך המוגזמת הזאת, אבל, לרוע מזלו, הגיע אליו במוצאי יום הכיפורים, שליח מארץ ישראל, ועדכן אותו כי הוא מקדים ביום את המועד הנכון, זה שנקבע במערבא, הלא היא ארץ ישראל הנמצאת ממערב לבבל. רב נחמן קיבל את הגזרה, כי עליו לצום עוד יום, אבל לא מילא פיו מים. הוא שאל את השליח למקום מגוריו, וזה ענה לו: דַּמְהָרִיָא (הניקוד של שם העיר הלא מוכרת הזאת, גם הוא בגדר הימור). רב נחמן ביטא את מורת רוחו מהבשורה המרעיבה בהגיבו: 'דָּם תְּהֵא אַחֲרִיתוֹ', מעין משחק מילים על שם המקום. האם היתה זו קללה לשליח הארץ-ישראלי או אנחת קיטוּר של מי שחושש שלא ישרוד שתי יממות ללא אוכל? קשה לדעת. הציטוט שרב נחמן בוחר - "קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם" – רומז לזריזותו של השליח, שהספיק להגיע אל רב נחמן לפני שהוא יכול היה ליהנות משבירת הצום...