עֵדִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לַחְתֹּם
עֵדִים, שֶׁאֵין יוֹדְעִים לַחְתֹּם, מָה עוֹשִׂים בָּהֶם? רַב אָמַר: מְקָרְעִין לָהֶם נְיָר חָלָק, מַנִּיחִים עַל הַמִּסְמָךְ נְיָר חָלָק וְקוֹרְעִים אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם בְּתוֹךְ הַנְּיָר, וְהָעֵדִים מְמַלְאִים אֶת הַקְּרָעִים דְּיוֹ, וְעַל יְדֵי כָּךְ נִכְתָּבִים שְׁמוֹתֵיהֶם בַּמִּסְמָךְ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּעוֹפֶרֶת כּוֹתְבִים לָהֶם תְּחִלָּה בְּגוּף הַמִּסְמָךְ, וְהָעֵדִים כּוֹתְבִים עַל הַסִּמּוּן שֶׁנַּעֲשָׂה עֲבוּרָם.
וְתוֹהִים: וַהֲרֵי שָׁנָה ר' חִיָּא: כְּתָבוֹ בְּעוֹפֶרֶת, בַּשָּׁחוֹר, וּבַשִּׁיחוֹר — כָּשֵׁר! אִם כֵּן, כְּתִיבָה מְעֻלָּה הִיא זוֹ, וּכְפִי שֶׁאָמַרְנוּ, אִם כּוֹתְבִים עַל גַּבֵּי כְּתָב אַחֵר אֵין הַכְּתִיבָה הַשְּׁנִיָּה נֶחְשֶׁבֶת כְּתִיבָה גְּמוּרָה לְעִנְיַן גִּטִּין! וּמְשִׁיבִים: זֶה לֹא קָשֶׁה: זֶה שֶׁהִתִּיר שְׁמוּאֵל לְעֵדִים לַחְתֹּם עַל גַּבֵּי סִמּוּן שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם - הֲרֵי זֶה כַּאֲשֶׁר נַעֲשָׂה הַסִּמּוּן בְּעוֹפֶרֶת עַצְמָהּ, וְאֵין זֶה עַצְמוֹ נֶחְשָׁב כִּכְתַב, זֶה שֶׁאָמַר ר' חִיָּא שֶׁכָּשֵׁר לִכְתִיבַת הַגֵּט - הֲרֵי זֶה בְּמַיִם שֶׁל עוֹפֶרֶת.
ר' אָבָהוּ אָמַר: אֶפְשָׁר לִכְתֹּב לָעֵדִים הַלָּלוּ תְּחִלָּה בְּמֵי מֵילִין (בְּמַיִם שֶׁל עֲפָצִים). וּמַקְשִׁים: וַהֲרֵי שָׁנָה ר' חֲנִינָא, שֶׁגֵּט שֶׁכָּתְבוּ בְּמֵי טַרְיָא וְאַפְצָא - כָּשֵׁר, וְאִם כֵּן שׁוּב כָּל כְּתִיבָה נוֹסֶפֶת מֵעָלָיו לֹא תֵּחָשֵׁב כִּכְתִיבָה גְּמוּרָה!
וּמְשִׁיבִים: זֶה לֹא קָשֶׁה: זֶה שֶׁהִתִּיר ר' אָבָהוּ לָעֵדִים לַחְתֹּם עַל גַּבָּיו, הֲרֵי זֶה בְּאֹפֶן שֶׁהָיָה הַקְּלָף מְעֻבָּד בַּעֲפָצִים, זֶה שֶׁכָּשֵׁר הוּא עַצְמוֹ לִכְתִיבַת הַגֵּט, הֲרֵי זֶה בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא הָיָה מְעֻבָּד הַקְּלָף בַּעֲפָצִים, וְהַטַּעַם שֶׁהִתִּיר ר' אָבָהוּ לָעֵדִים לַחְתֹּם עַל גַּבֵּי מֵי מֵילִין בִּקְלָף מֵעֻבָּד הוּא, לְפִי שֶׁאֵין מֵי מִילִין מִתְקַיְּמִים עַל גַּבֵּי מֵי מֵילִין שֶׁקָּדְמוּ לָהֶם בְּעִבּוּד הַקְּלָף, וְאֵין חֲתִימַת הָעֵדִים נֶחְשֶׁבֶת כְּבָאָה עַל גַּבֵּי כְּתָב.
רַב פָּפָּא אָמַר: כּוֹתְבִים לָהֶם תְּחִלָּה אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם בְּרוֹק, וְהֵם כּוֹתְבִים עָלָיו בִּדְיוֹ אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם. וְכֵן הוֹרָה לוֹ רַב פַּפָּא לְפָּפָּא רוֹעֶה הַשְּׁוָרִים, שֶׁלֹּא יָדַע לִכְתֹּב, שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ כָּךְ בְּרוֹק. וּמְעִירִים: וּדְבָרִים אֵלֶּה לְגַבֵּי חֲתִימָה הִתְקִינוּ דַּוְקָא בְּגִטִּין, מִשּׁוּם שֶׁפְּעָמִים לֹא יִמָּצְאוּ עֵדִים, וְתִשָּׁאֵר הָאִשָּׁה עֲגוּנָה, אֲבָל בִּשְׁטָרוֹת שֶׁל מָמוֹן - לֹא תִּקְּנוּ כֵּן, אֶלָּא יְחַפְּשׂוּ עֵדִים, הַיּוֹדְעִים לַחְתֹּם. וּכְפִי שֶׁמְּסֻפָּר, שֶׁאָדָם אֶחָד, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה כְּעֵין זֶה בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת שֶׁאֵינָם גִּטִּין, וְצִוָּהּ רַב כָּהֲנָא לְהַלְקוֹתוֹ בְּשֶׁל כָּךְ.
בבלי גיטין עפ"י שטיינזלץ
מסמך עליו כתוב גט הוא מסמך רציני, ויש להכינו בכל ההקפדה הנדרשת, אחרת אין הוא תקף. אחת הדרישות המחמירות בעניין זה היא, שהגט ייכתב בנוכחות עדים חוקיים, שאף יוסיפו את חתימותיהם על המסמך. קטע זה ממסכת גיטין אינו מתייחס למקרים, שבהם הגט מובא ממרחקים, והעדים שחתמו עליו חייבים להקפיד ולומר: בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.
מה עושים אם אין העדים יודעים לכתוב אפילו את שמותיהם? לו היה מדובר בשטר עסקי ולא בגט, היה בית הדין מתעקש, שהעדים יוחלפו בכאלה היודעים לחתום בשמותיהם, אבל מסירת גט היא לפעמים עניין גורלי לגבי האישה, הממתינה לגִטָּהּ, ועד שלא יימסר לה - היא בגדר עגונה. על כן מאפשרים חכמי ההלכה לאותם עדים להיעזר בעזרים שונים, המאפשרים להם להוליך את העט (הנוצה? החרט?) על קוים שמישהו התווה על הקלף עבורם.
הבעיה ההלכתית המקשה על אותו סיוע נובעת מכך, שכתיבה על גבי כתיבה אינה תקפה, כך שאם היה מישהו מתווה את החתימה על גבי הקלף בדיו, היתה חתימה זו תקפה, אבל לא חתימתו של העד, ואילו חתימתו הנוספת של העד על גביה לא תהיה תקפה. מכאן הפתרונות היצירתיים, שמציעים חז"ל, ונפרט רק שניים מהם:
א. לוקחים דף ניר נקי, וחותכים בו את צורת החתימה. העד יניח את הניר על הקלף, ויכתוב בדיו דרך החריצים שבניר. זו מעין יציקה או הדפסה דרך תבנית.
ב. כותבים ברוק על הקלף, והעד יכתוב בדיו על קווי הרוק לפני שיתייבשו וייעלמו.
לכאורה – עניין טכני, אך הוא ממחיש לנו כמה ערכים חשובים לחיי היהודים בתקופת התלמוד: האחד הוא השאיפה להקל בכל דרך חוקית על סבלה של האישה הממתינה לגט שלה, והשני הוא הרצון לאפשר אפילו למי שאינו יודע לכתוב להיות עד לכתיבת מסמך יהודי חשוב.
הסיפא של הקטע ממחיש עד כמה הקפידו על מהימנותם של עדים. בכל עניין עסקי, שאיננו מתן גט, דורשת ההלכה, שהעדים יחתמו בעצמם חתימה אמיתית, ואם אינם יודעים לכתוב, יתכבד בעל השטר ויביא עדים אחרים.