דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (בְּרֵאשִׁית ב, ז) בִּשְׁנֵי יוֹ"דִין? — לְרַמֵּז כִּי שְׁנֵי יְצָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד יֵצֶר טוֹב וְאֶחָד יֵצֶר רָע.
מַקְשֶׁה עַל כָּךְ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּהֵמָה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהּ "וַיִּיצֶר" בִּשְׁנֵי יו"דים, הַאִם אֵין לָהּ יֵצֶר? וַהֲרֵי אָנוּ רוֹאִים שֶׁהִיא מַזִּיקָה וְנוֹשֶׁכֶת וּבוֹעֶטֶת! אֶלָּא יֵשׁ לִדְרוֹשׁ אֶת שְׁנֵי היו"דים כר' שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, שֶׁאָמַר שֶׁהַדָּבָר מְרַמֵּז עַל הַקֹּשִׁי בְּחַיֵּי הָאָדָם "אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי, וְאוֹי לִי מִיִּצְרִי". שֶׁאִם הוֹלֵךְ הוּא אַחַר אֶחָד מֵהֶם — אוֹי לוֹ מִן הַשֵּׁנִי.
אוֹ גַּם כֵּן נִתַּן לְפָרֵשׁ כֶּפֶל זֶה בִּלְשׁוֹן הַיְּצִירָה, כְּדִבְרֵי ר' יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר, שֶׁאָמַר: דּוּ פַּרְצוּפִין בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ מִתְּחִלָּה זָכָר וּנְקֵבָה בְּגוּף אֶחָד, וּכְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" (תְּהִלִּים קלט, ה), שֶ"צַרְתָּנִי" הוּא לְשׁוֹן צוּרָה (פַּרְצוּף), וּכְדֻגְמָתוֹ הוּא בָּרָא אָחוֹר וְקֶדֶם, כְּלוֹמַר, שְׁנַיִם.
בבלי ברכות עפ"י שטיינזלץ
לפנינו דוגמה לפלפול מדרשי המתבסס על קוצם של שני יו"דים, כלומר – גם אם השאלה מדוע מופיעים שני יו"דים במילה "וַיִּיצֶר" היא שאלה תמימה מהתחום הלשוני, מדוע לא נפליג בדמיוננו אל מחוזות הדרש כדי להפיק כמה רעיונות יפים?
אצל ר' נחמן בר רב חסדא המילה "וַיִּיצֶר" מזכירה בצליל שלה את המילה "יֵצֶר". ואם יש שני יו"דים, הרי שנרמזת כאן כפילות כלשהי. כפילות של מה? של יצרים, כמובן. ומכאן קצרה הדרך לחלוקה הדיכוטומית בין היצר הטוב ליצר הרע. תמונת העולם שלנו בדרך כלל רואה את העולם היצרי שלנו כעולם מגוון הרבה יותר, ויש לנו יצרים שאי אפשר לסווגם כרעים או כטובים. את ההבחנה הזאת בין היצר הטוב ליצר הרע מנצלים חז"ל, בין השאר, להסתכלות על היצר הרע כעל משהו חיצוני לנו. וכמו שניסחה בשובבות לאה גולדברג: "איך אסביר להם שזה לא אני? זה הילד הרע, שניכנס לי בפנים -תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה, הילד הרע". זה נוח יותר להאשים את היצר הרע בחטאים שלנו, לא ככה?
ר' נחמן בר יצחק מיתמם, או מנסה לפתח ויכוח רציונלי, והוא מקשה: אם כך, מדוע במקרים אחרים, או לגבי חיות אחרות, לא משתמשים במילה "וַיִּיצֶר"? האם זה אומר שֶׁלְּחַיּוֹת אחרות אין יצר רע? הלא יש בהן שנושכות, מזיקות ובועטות!
עונה לו ר' שמעון בן פזי: שני היו"דים הם עבור 'יוֹצרי' ו'יִצרי'. בכל אחד מאתנו קיים יצר, המניע אותנו למעשים, גם מעשים רעים, אבל כל אחד מאתנו מרגיש גם מחויב ליוצרו, לקב"ה, ובין שני קצוות מנוגדים אלה נקרע האדם. נענה לו, לר' שמעון, שאפשר לעבוד את האל גם באמצעות היצר, ושיצר הוא גם יצירה, אחת ממתנותיו הגדולות של האל לאדם ושל האדם לעולם.
כפל היו"דים מצביע, לדעת ר' ירמיה בן אלעזר, על משהו אחר – על כך שהאל יצר את האדם תחילה כזכר ונקבה בגוף אחד, דו-פרצופי, זכר אחור ונקבה קדם, או להפך. זה, אולי, ההסבר היפה והעמוק ביותר למשיכה בין המינים, המבטאת שאיפה לחזור ולהתאחד ,כפי שהיה בעת שהאדם נוצר.
מה ידוע לנו על אותם חכמים, שהשתתפו בדיון המלבב הזה? ר' ירמיה בן אלעזר היה אמורא שנולד בבבל ועלה לארץ ישראל להיות אחד מתלמידיו של ר' יוחנן. ר' שמעון בן פזי היה אף הוא מתלמידי ר' יוחנן בטבריה. ר' נחמן בר יצחק היה אמורא בבלי, תלמידו של רבא, ואחד השותפים לעריכת התלמוד הבבלי. אם לקח חלק בדיון הזה, הרי שהדבר נעשה ב-zoom, או שדבריו צורפו לדיון של אמוראי ארץ ישראל במועד מאוחר יותר. רב נחמן בר חסדא, אף הוא מאמוראי בבל, היה בנו של רב חסדא, שנעשה ברבות הימים לרב העיר הבבלית דרוקרת. יש לנו, אם כן, מקבץ אמירות של רבנים מא"י ומבבל, מתקופות שונות, שרוכז יחד בתלמוד הבבלי במסכת ברכות.
אגב, הופעת שני היו"דים במילה כמו "וייצר" אינה צריכה להפתיע כלל, שכן כאשר כותבים אנו ללא ניקוד, תסייע לנו דרך כתיבה זו להבחין בין "וַיִּצֶּר" ל"וְיָצַר". אבל מדוע נקלקל הזדמנות טובה לומר משהו חכם על יצירת האדם ועל האדם כיצור עם יצרים?