יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו

שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל: הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. וְאוּלָם לְבַסּוֹף נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, עַכְשָׁו שֶׁכְּבָר נִבְרָא — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְיִשְׁתַּדֵּל לְתַקְּנָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו, כְּלוֹמַר, יִבְדֹּק בְּמַעֲשִׂים הַבָּאִים לְיָדוֹ אִם וְאֵיךְ לַעֲשׂוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהֶם.

בבלי עירובין

מחלוקות בית שמאי ובית הלל רבות וידועות. באותה מסכת עירובין, כמה פסקאות לפני הקטע שלפנינו, מסופר:

וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵם, מִפְּנֵי מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבֹּעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין לַבְּרִיּוֹת, וַעֲלוּבִין (מַנִּיחִים עַצְמָם לְהִפָּגֵעַ, וְסוֹבְלִים עֶלְבּוֹנָם) הָיוּ, וּכְשֶׁהָיוּ שׁוֹנִין בַּמִּשְׁנָה הָיוּ שׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין בְּנִסּוּחַ הַדְּבָרִים בְּדֶרֶךְ כָּבוֹד אֶת דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶן.

אם כן, האסכולה של בית הלל דומיננטית יותר בין הלכות המשנה, אך העיקרון של השמעת דברי שני הזרמים חשוב מאד לחז"ל. ההכללה האומרת כי בית הלל היו תמיד מקלים יותר, ואילו בית שמאי מחמירים יותר – גורפת, ובקריאה מעמיקה יותר ניתן להבחין במאפיינים יותר מעניינים המבדילים בין שני הבתים. לפני שנעסוק במדרש 'נוח לו לאדם', נתייחס לשבחים שנותנים חז"ל לבית הלל, שבחים שיש ללמוד מהם: תלמידי בית הלל נחשבו לנוחים יותר לבריות, ואולי הכוונה ליכולת גילוי אמפתיה למצוקות הפרט. היתה בהם פחות יהירות, והם ידעו למחול על כבודם. בעת ויכוח הם הקפידו להציג גם את הדעה הנגדית, דעת בית שמאי, ואף להקדים אותה להצגת דבריהם. זהו כלל רטורי מעניין, שיש בו יותר מנימוס. כשאתה מציג תחילה את הדעות המתנגדות לדעתך, הנך מוכיח שאתה מכיר אותן, ומתחייב לענות עליהן ולהסביר מדוע דעתך צודקת יותר.

וכעת – ל-'נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא'. מדובר בדיון פילוסופי עמוק, הנוגע בכמה שאלות יסוד של יחסנו לחיים. נציג כאן ניסוח בודהיסטי לשאלות יסוד אלה: החיים הם דינמיים ועל כן משתנים ללא הרף. חוסר שקט זה יוצר בנו רגעי סבל או השתוקקות למשהו טוב יותר. משהצלחנו להיפרד מהסבל הרגעי, מתחילה להתעורר בנו הדאגה מפני סבל עתידי, מפני צרות העלולות לפגוש אותנו, וחוזר חלילה. הרוגע המוחלט מכל סבל מצוי אחרי המוות. אם כן, אולי מוטב היה לו לא נולדנו כלל? גם הבודהיזם עונה על כך בשלילה.

יש אומרים (ואין זה משנה אם בית הלל או בית שמאי הם), כי 'נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא', אמירה שיש בה סתירה מובנית. אם לא נבראנו – מה נוח לנו? או: 'נוח לו' היא מעיקרה תחושה של אדם חי. אדם סובל סבל נורא, אולי 'נוח לו' שימות, והוא משתוקק לסיים את חייו; אבל מהי משמעות 'נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא'? האם מבטאת האמירה הזאת תחושה של אכזבה עמוקה מהחיים של אדם שכל חייו היו רצופי סבל, והוא מצטער על שחי אותם חיים?

ויש אומרים: 'נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא'. באמירה זו יש חיוב של החיים, פסילה של ביטול ערך החיים רק משום שיש בהם גם סבל. זו הגישה האומרת כי גם כאשר סובל האדם מאד, יש ערך לחייו. אם חש האדם שאין לחייו ערך, טוב יעשה אם יחתור לשנות תחושה זו, שכן לחיי אדם, ולחיי כל יצור, יש קדושה, וזה ערך גבוה מאד.

מעניין שהויכוח אינו מסתיים בנוקאאוט לאחד הצדדים. האמירה 'נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, עַכְשָׁו שֶׁכְּבָר נִבְרָא — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְיִשְׁתַּדֵּל לְתַקְּנָם' היא מעין פשרה, המכירה בחוסר הטעם בדיון, משום ש'את המעשה אין להשיב'. לעובדה שנולדנו אין אנו יכולים לעשות reset, אם כן, טוב נעשה אם נשאל את עצמנו איך להעניק טעם וערך לחיים שלנו.

נזכיר עוד כי היהדות רואה בהחלטת אדם לקצר את חייו ולטרוף את נפשו בכפו – פשע. המתאבד מוצא מכלל ישראל.