וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ מַלְכֵי עֵילָם אֶת מַלְכֵי סְדוֹם, וַיִשְׁבּוּ מַלְכֵי עֵילָם אֶת כָּל רְכוּשׁ סְדוֹם. וַיִשְׁבּוּ גַּם אֶת לוֹט וְאֶת כָּל רְכוּשׁוֹ עִמָּהֶם. וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם, וַיֵּלֶךְ וְיִלָּחֵם אֶת מַלְכֵי עֵילָם, וַיַּצֵּל מִיָּדָם אֶת כָּל רְכוּשׁ לוֹט עִם רְכוּשׁ סְדוֹם. בְּעֵת הַהִיא יָלְדָה אֵשֶׁת לוֹט לוֹ בַּת, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ פְּלֵטִית, כִּי אָמַר כִּי פָּלְטוּ אֱלֹקִים וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ מִמַּלְכֵי עֵילָם. וְתִגְדַּל פְּלֵטִית בַּת לוֹט, וְיִקָּחֶהָ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי סְדוֹם, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה.
וַיָּבוֹא בָּעִיר אִישׁ עָנִי לְבַקֵּשׁ אֶת מִחְיָתוֹ, וַיֵּשֶׁב בְּעִיר יָמִים. וַיַּעֲבִירוּ כָּל אַנְשֵׁי סְדוֹם קוֹל כְּמִשְׁפָּטָם לְבִלְתִּי תֵּת לָאִישׁ הַהוּא פַּת לֶחֶם לֶאֱכֹל, עַד יָמוּת בָּאָרֶץ, וַיַּעֲשׂוּ כֵּן. וַתֵּרֶא פְּלֵטִית בַּת לוֹט אֶת הָאִישׁ הַהוּא מֻשְׁלָךְ בִּרְחוֹב הָעִיר בָּרָעָב, וְאֵין נוֹתֵן לוֹ מְאוּמָה לְמִחְיָתוֹ, וְנַפְשׁוֹ קְרֵבָה לָצֵאת. וַתִּמָּלֵא נַפְשָׁהּ חֲנִינָה עַל הָאִישׁ הֶעָנִי הַהוּא, וַתְּכַלְכְּלֵהוּ בְּלֶחֶם בַּסֵּתֶר יָמִים רַבִּים, וַתְּחִי נֶפֶשׁ הָאִישׁ הַהוּא. וַיְהִי מִדֵּי צֵאתָהּ לִשְׁאֹב מַיִם, וַתָּשֶׂם אֶת הַלֶּחֶם בְּכַד הַמַּיִם. וַיְהִי בְּבוֹאָה אֶל מְקוֹם הֶעָנִי, וַתּוֹצֵא אֶת הַלֶּחֶם מִכַּדָּהּ, וַתִּתֵּן לֶעָנִי, וַיֹּאכַל. כָּכָה עָשְׂתָה לוֹ יָמִים רַבִּים. וְיִתְמְהוּ כָּל אַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמֹרָה עַל הָאִישׁ הַהוּא - מַדּוּעַ חָיָה בָּרָעָב יָמִים רַבִּים, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: אֵין זֶה כִּי אִם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא, כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִחְיוֹת מִן הָרָעָב יָמִים רַבִּים, כַּאֲשֶׁר הָיָה זֶה, וּפָנָיו לֹא סָרוּ.
וַיִּתְחַבְּאוּ שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים בִּמְקוֹם מוֹשַׁב הֶעָנִי הַהוּא בַּסֵּתֶר, לְדַעַת מִי יָבִיא הַלֶּחֶם לָאִישׁ הַהוּא לֶאֱכֹל. וְתֵצֵא פְּלֵטִית בַּת לוֹט כַּיּוֹם לִשְׁאֹב מַיִם, וַתִּתֵּן אֶת הַלֶּחֶם בְּכַד הַמַּיִם, וַתֵּלֶךְ לִשְׁאֹב מַיִם, וַתֵּט אֶל מְקוֹם הָאִישׁ הֶעָנִי, וְתֹצֵא אֶת הַלֶּחֶם מִכַּדָּהּ, וַתִּתֵּן לֶעָנִי, וַיֹּאכַל. וַיִּרְאוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים אֶת הַדָּבָר, אֲשֶׁר עָשְׂתָה פְּלֵטִית לָאִישׁ הֶעָנִי הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ: אַךְ עַתָּה הִנֵּה הִיא כִּלְכְּלַתְהוּ, עַל כֵּן לֹא הִרְעִיב, וּפָנָיו לֹא סָרוּ, וְלֹא מֵת כָּרִאשׁוֹנִים. וַיֵּצְאוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁמָּה, וְיִתְפְּשׂוּ אֶת פְּלֵטִית וְאֶת הַלֶּחֶם בְּיַד הֶעָנִי הַהוּא. וְיִקְחוּ אֶת פְּלֵטִית, וְיָבִיאוּ אוֹתָהּ לִפְנֵי שׁוֹפְטֵיהֶם, וַיֹאמְרוּ אֲלֵיהֶם: כָּזֹאת וְכָזֹאת תֵּעֲשֶׂה! הִיא אֲשֶׁר כִּלְכְּלָה אֶת הָאִישׁ הַהוּא בְּלֶחֶם, עַל כֵּן לֹא מֵת יָמִים רַבִּים. עַתָּה דַּבְּרוּ לָנוּ מָה מִשְׁפַּט הָאִשָּׁה הַזֹּאת, עַל אֲשֶׁר עָבְרָה אֶת דָּתֵנוּ! וַיִּתְקַבְּצוּ כָּל אַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמֹרָה, וַיַּבְעִירוּ אֶת הָאֵשׁ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיָּבִיאוּ אֶת הָאִשָּׁה, וַיַּשְׁלִיכוּהָ בָּאֵשׁ, וְתִשָּׂרֵף, וַתְּהִי לְאֵפֶר.
סֵפֶר הַיָּשָׁר
על הכביש הפנימי, המחבר את כביש 90 עם מושבי ככר סדום, מצוי עֵין פְּלוֹטִית, מעיין קטן ונחמד, שניתן אפילו להשתכשך במימיו. המעיין קרוי על שם בתו של לוט, המוזכרת במדרש מ'ספר הישר' מן המאה ה-13. את מקורו של השם 'פְּלֵטִית', זה שהפך ל'פְּלוֹטִית', מייחס המדרש למלחמת אברהם במלכים, מהם הציל (פלט) את לוט, את אנשיו ואת רכושם. פלטית היתה, על פי המדרש, אחת הצדיקות היחידות בסדום, והיא התמסרה למעשה חסד לעני רָעֵב תוך סיכון חייה.
חז"ל חיברו מדרשים שונים על רשעותם של אנשי סדום ועל יופיה ועושרה של סדום שלפני ההפיכה. רשעותם, על פי חז"ל, באה לידי ביטוי נורא במנהגי הכנסת האורחים שלהם. רעיון זה קיבל את ההשראה מיחסם המזעזע של אנשי סדום כלפי אורחיו של לוט, הם מלאכי ה'. גם במדרש שלפנינו מראים אנשי סדום את הצד המרושע הזה בחוקקם חוק, האוסר להאכיל זרים, מה שיחייב את כל מי שנכנס לסדום לצאת ממנה מהר ככל האפשר, שאם לא – ימות מרעב בתוך העיר.
פלטית מפרה את החוק הזה, ומאכילה בסתר את האורח העני, היושב רעב ברחובה של סדום. היא נתפסת ומוצאת להורג. הסוף הנורא של הסיפור קושר אותו לפסוק מפרק י"ח בבראשית:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה: זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא, אֵדָעָה".
המילה המעוררת את תמיהתם של חז"ל היא, כמובן, 'הַכְּצַעֲקָתָהּ'. מי צועק כאן? סדום? חז"ל מציעים במדרש הזה, כי זו צעקתה של פלטית בת לוט, המוצאת להורג בשרפה.
מעשה החסד של פלטית, שהביא למותה הנורא, מזכיר סיפור, שגרסתו הקדומה נמצאת בספרו של ההיסטוריון הרומי ולריוס מקסימוס "תשעה ספרים של מעשים ומימרות ראויים לציון של בני רומא העתיקים".
המעשה מספר על בת בשם פֵּרוֹ, שהיניקה בחשאי את אביה, קימוֹן, לאחר שנאסר ונגזר דינו למות ברעב. היא נתפסה בשעת מעשה על ידי אחד מסוהרי אביה, אך המעשה המיטיב והבלתי-אנוכי שלה הרשים את שופטי אביה והוא זכה להשתחרר.
סיפור זה חזר וסופר בצרפת, בימיו של לואי ה-14. גם בגרסה זו היה לאירוע סוף טוב, שלא כמו במדרש על פלטית.