עוֹד לַהֲטוּטֵי גִּימַטְרִיָּה

"וַיְהִי בַּדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן". אִם דֶּרֶךְ, לָמָּה מָלוֹן? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה מֹשֶׁה נִכְנָס וְיוֹצֵא מִמָּלוֹן לְדֶרֶךְ וּמִדֶּרֶךְ לְמָלוֹן, וְהָיָה מְהַרְהֵר בְּדַעְתּוֹ אִם יֵלֵךְ לְמִצְרַיִם לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, אִם לָאו, לְפִי שֶׁהָיָה מְהַרְהֵר בְּדַעְתּוֹ: אִם אֹמַר 'הִגִּיעַ זְמַן הַגְּאֻלָּה', יֹאמְרוּ בְּוַדַּאי: 'אָנוּ יוֹדְעִין שהקב"ה אָמַר, שֶׁיְּהֵא הַשִּׁעְבּוּד אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַעֲדַיִן אֵין עֵת הַגְּאֻלָּה; וְאִם אֹמַר להקב"ה: אָנָה אֲנִי הוֹלֵךְ? שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, יִכְעַס עָלָיו הקב"ה. אָמַר לוֹ הקב"ה: כְּבָר נִתְנַבֵּא לָהֶם יוֹסֵף "פָּקַדְתִּי" (שמות ג), כְּלוֹמַר מִנְיָן 'פְּקוֹד' יְחַסֵּר לָהֶם הקב"ה מִן הַשִּׁעְבּוּד, וּלְכָךְ נֶחְסְרוּ ק"ץ שָׁנָה כְּמוֹ 'פְּקוֹד' וְהֵם צ', כְּנֶגֶד צ' שֶׁל שָׂרָה אִמֵּנוּ שֶׁהָיְתָה כְּשֶׁהוֹלִידָה אֶת יִצְחָק, וּמֵאָה שָׁנָה כְּנֶגֶד אַבְרָהָם בְּעֵת שֶׁהוֹלִיד לְיִצְחָק.

מדרש אגדה

מהי השאלה, המעסיקה את חז"ל במדרש המתמטי הזה? השאלה המאד לא חשובה היא, אם יש התאמה מספרית בין שנות השעבוד למה שניבא להם אלוהים עוד בברית בין הבתרים. דרך ההתמודדות של חז"ל עם השאלה הזאת (להיסטוריונים אין כל קושי עם חוסר התאמה כזה) היא להשתעשע בגימטריה, שהיא עיסוק זולל זמן, המתאים לימי החורף חסרי המעש.

התחלת המדרש עוסקת בשאלה אחרת. מדוע נאמר על משה "וַיְהִי בַּדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן"? נאתר את הפסוק בספר שמות פרק ד':

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, וַתֹּאמֶר: כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי, וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ. אָז אָמְרָה: חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

את הסיפור המוזר הזה, על ציפורה אשת משה, המצילה אותו מהגורל הנורא שזומם לו ה' (על מה?) באמצעות ברית מילה לבנם, את הסיפור הזה לא נסביר כאן. אבל אלה המלון והדרך, שבפירוש פשט קל להבינם כמלון דרכים, או כלינה בדרך. אבל חז"ל רותמים את הסיפור המשונה הזה לסיפור הגדול יותר, של משה המתלבט לגבי השליחות שהטיל עליו אלוהים. משה מתמהמה בדרכו חזרה למצרים, והוא יורד מן הדרך ונכנס למלון, עוזב את המלון וממשיך בדרך, וחוזר חלילה.

על פי חז"ל, מה שהעסיק את משה היה, שעל פי החשבון ההיסטורי המקראי, המצוי בדברי ה' לאברהם בברית בין הבתרים, עדיין לא תמו ארבע מאות השנה של שיעבוד מצרים. אם כן, איך יאמינו לו בני ישראל? לחז"ל אין ספק, שעם העבדים הזה זוכר את הברית של ה' ואברהם, ומצפה להתגשמות הגאולה בתום 400 שנה. אפשר גם להציע, שמשה הוא חסר האמון בשל אותו תחשיב, ועל כן בטחונו העצמי בבשורה שהוא אמור להביא לעמו, נמוך יותר.

והנה נבואת ה' בברית בין הבתרים (בראשית טו):

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע, כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

כיצד ערכו חז"ל את חישוב השנים ה'ריאלי' של עבדות מצרים, לא מוזכר במדרש הזה. לפי רש"י היו בני ישראל במצרים מאתים ועשר שנים. הזמן של ארבע מאות שנה התחיל מיום שנולד יצחק, והתקיים "גר יהיה זרעך", והזמן של ארבע מאות ושלושים שנה התחיל מיום שנכרתה ברית בין הבתרים, ונגזרה הגזירה "גר יהיה זרעך". המדרש שלנו אומר, כי חסרות היו ק"צ שנים לקץ העבדות. ק"צ הן 190 בגימטריה. 400 חסר 190 הן בדיוק 210, כדברי רש"י, שבוואי שאב את החישוב שלו ממקורות קדומים יותר.

למשה, המתלבט איך להתאים את דבר ה' אליו לנבואת ה' בברית בין הבתרים, אומר אלוהים: 'כְּבָר נִתְנַבֵּא לָהֶם יוֹסֵף "פָּקַדְתִּי".

דברי יוסף היחידים הקושרים בעניין מצויים בפרק האחרון של בראשית, פרק נ':

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו: אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

ובספר שמות פרק ג' כתוב:

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

השורש 'פקד' מופיע במקרא מספר פעמים במובן של שיבה אל מישהו לביקור נוסף. כאן, בשני הקטעים הנ"ל, מטרת הביקור הנוסף הוא השיחרור משעבוד מצרים.

וכאן מתחילים חז"ל ללהטט בחשבונות גימטריה. 'פקוד' שווה בגימטריה 190, ואם רוצים לבטא מספר זה באותיות, הרי זה ק"צ, מה שמרמז לקץ העבדות. ואיך מסבירים חז"ל את הקשר ההדוק בין ברית בין הבתרים לבין השחרור מעבדות מצרים? הגימטריה מראה לנו, כי המספר 190 קיים כבר בסיפור ברית בין הבתרים, שכן באותו מעמד נתבשר אברם, כי בן יוולד לו, הלא הוא יצחק. באותה שנה היה אברם בן 100 ושרה בת 90, וביחד 190.

וכל זה כדי לאשש את הטענה, כי 400 שנה ו-90 שנה לא היו סתם מספרים, כי הכל נתקיים בדיוק כפי שנחזה בעבר הרחוק, וכי הכל מתחבר בדיוק ללא חריקות. מאידך, אנו מכירים את המספר 400 כמספר טיפולוגי, הבא במקום 'פרק זמן ארוך מאד', אבל מדוע לקלקל מדרש יפה?