שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַנְשֵׁי סְדוֹם לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָה נֶאֱמַר בְּאַרְצָם?
"אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם... מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ, נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" (איוב כח, ה-ז) – שֶׁאֵין לְךָ כָּל שְׁבִיל וּשְׁבִיל בִּסְדוֹם שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ שִׁבְעָה אִילָנוֹת זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה – גֶּפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֱגוֹז וְשָׁקֵד, תַּפּוּחַ וּפַרְסֵק, וְהָיָה כָּל הַשְּׁבִיל מְסֻכָּךְ. אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בַּר הֶדְיָא צוֹפֶה מַאֲכָלוֹ מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, וְכֵוָן שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל אִילָנֵי סְדוֹם לֹא הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת עַל הָאָרֶץ מִכּוֹחָם שֶׁל אִילָנוֹת. כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ אֶחָד לְגַנָּן וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ: "תֵּן לִי בְּאִיסָר יָרָק" – כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ הָיָה מְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם וּמוֹצִיא מֵעָפָר זָהָב.
אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם: מֵאַחַר שֶׁאָנוּ שְׁרוּיִים בְּשַׁלְוָה וּבְטוֹבָה, מָזוֹן יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ, כֶּסֶף וְזָהָב יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ,
אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת יוֹצְאוֹת מֵאַרְצֵנוּ – לָמָּה לָנוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים, שֶׁאֵין בָּאִים אֶלָּא לְחַסְּרֵנוּ? בּוֹאוּ וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ" (שם, ד) – אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: בְּטוֹבָה שֶׁהֵיטַבְתִּי לָכֶם אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְשַׁכֵּחַ אֶת הָרֶגֶל מִבֵּינוֹתֵיכֶם, אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם.
לעומת גן-העדן, שהיה מקום דמיוני במיתולוגיה המקראית, לסדום היה נ.צ. סדום היתה מקום מוכר, גם אם לא מיושב במיוחד. הנוף הכללי של כיכר סדום הוא נוף מדברי צחיח ומלוח ולוהט מאד בקיץ. את היווצרות נוף זה אפשר להסביר באמצעות הסיפור המקראי על הפיכת סדום ועמורה, שהטילה שממה נוראה במקום הזה, וכי הפיכה זו היתה פרי החלטתו של אלוהים להעניש את אנשי סדום, כנאמר בבראשית: זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.
המדרש היפה שלפנינו, המפליג בשבחי התנאים הטבעיים של כיכר סדום לפני האסון, יונק את ההשראה משני מקורות שונים מאד זה מזה: הראשון – המשאלה להעצים את הפיכת סדום ועמורה על ידי הניגוד בין 'לפני ההפיכה' ל'אחרי ההפיכה'. השני – קיומם של נאות מדבר בשולי הכיכר, הניזונים ממים טובים ורבים היורדים אליהם מהרי מואב, נאות מדבר כמו סאפי (היא צוער?), היכולים להתחרות ביופיה של עין-גדי לו רק היתה מתקיימת בהם קהילה, המקדישה חלק מאונה לטיפוח צמחיה מגוונת, יפה ומועילה כאחד. למשוטט בדרכי בקעת ים המלח הלוהטות, הגעה אל סאפי היא חוויה מרעננת במיוחד גם כיום.
'על הדרך', קושר המדרש בין הטוּב שהשפיע הקדוש ברוך הוא על המקום ועל אנשיו לבין הגאווה המקומית של יושבי סדום, שהפכה ברבות השנים לחומרניות, לחמדנות ולאכזריות כלפי הזולת. הנה לנו, בלבוש עתיק, סיפור על הסכנות שבתרבות שפע.
שבעה מיני אילנות פרי גדלו שם בסדום, והֵצֵלוּ על שבילי המקום – מעין שבעת המינים המקומיים. מעניין שדוקא התמר, שהוא הטיפוסי ביותר לאזורים החמים של ארץ ישראל, מקומו נפקד מרשימת הַשִּׁבְעָה. בר הדיא, עוף דורס המצטיין בראיה חדה למרחקים, משהיה עומד על צמרות אותם עצים גבוהים ומפותחים כל כך, לא היה מסוגל לראות את הטרף שלו מתחת לאותם אילנות – כל כך סבוכים ועצומים היו. גם מחצבי האזור היו כל כך משופעים בזהב, שצרור ירקות שהיה הירקן שוטף את שורשיו במים, היה משיר מעליו פתיתי זהב.
ודוקא העושר, השפע והחיים הטובים והקלים, הם שגרמו להם, לאנשי סדום, לשקוע בחמדנות ולסרב לחלוק את מזלם הטוב עם אורחים ומבקרים בארצם. הסיפור המקראי מעמיד את אנשי סדום במבחן הכנסת האורחים, מבחן בו הם נכשלים בגדול. היחיד המציע למלאכים המגיעים לסדום אירוח בביתו הוא לוט, ואנשי סדום אינם מסתפקים בהתעלמות מצרכיהם הבסיסיים של עוברי דרכים, והם מנסים לתקוף את המלאכים. זה הסיפור המקראי. המדרש החז"לי קושר, כאמור, את ההתנהגות הבלתי מוסרית של אנשי סדום עם אי רצונם לחלוק עם זרים את עושרם. חז"ל מספרים לנו כי אנשי סדום החליטו 'לְשַׁכֵּחַ אֶת הָרֶגֶל', כלומר לבטל את תרבות הכנסת האורחים כנוהג מקובל ומקודש.
מנהגי הכנסת אורחים הועלו לדרגה גבוהה של ערך תרבותי דווקא באזורי המדבר. כשאתה רחוק ממקור מים, עייף, רעב ומפוחד, אתה תלוי בחסדם של יושבי המדבר, אל אוהלם אתה מגיע בשארית כוחותיך. עבור המארחים זו חובה מוסרית מדרגה ראשונה.
במקום תרבות של חברה חומלת, המקיימת מצוות הכנסת האורחים, עזרה לעני וכבוד לרכוש הזולת, הצמיחה סדום תרבות חמדנית, אכזרית, המעצבת לעצמה חוקי מוסר עקומים, הנוגדים כל מה שאנו מכירים. מדרשים רבים נוספים מפרטים את מעלליהם הנוראים של אנשי סדום, ואם חלק ממעשיהם הנלוזים מזכירים לנו חטאים המתקיימים גם בחברה שלנו, זה משום שצרה זו מאיימת על כל חברה, הסוגדת לממון, לשפע ולאנוכיות.