לְרַבִּי יוֹסֵי הָיְתָה אִשָּׁה רָעָה שֶׁהָיְתָה מְבַזָּה אוֹתוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִידָיו.
פַּעַם אַחַת הָיָה רַבִּי יוֹסֵי לוֹמֵד עִם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, לְאַחַר שֶׁסִּיְּמוּ אֶת לִמּוּדָם הִזְמִין רַבִּי יוֹסֵי אֶת חֲבֵרוֹ לְבֵיתוֹ. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לַבַּיִת, סוֹבְבָהּ הָאִשָּׁה אֶת פָּנֶיהָ וּפָנְתָה לָצֵאת מֵהַבַּיִת. רָאָה רַבִּי יוֹסֵי סִיר עַל הַכִּירַיִם, שָׁאַל אוֹתָהּ: "מַשֶּׁהוּ מִתְבַּשֵּׁל בַּסִּיר? עָנְתָה לוֹ: "יֵשׁ בַּסִּיר לִפְתָּן". הָלַךְ רַבִּי יוֹסֵי, פָּתַח אֶת הַסִּיר, וּמָצָא אוֹתוֹ מָלֵא בְּעוֹף מְשֻׁבָּח.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: "רַבִּי יוֹסֵי- גָּרֵשׁ אוֹתָהּ, שֶׁאֵין הִיא לִכְבוֹדְךָ". הֵשִׁיב רַבִּי יוֹסֵי : "כְּתֻבָּתָהּ גְּבוֹהָה וְאֵינִי יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ". אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: אֲנַחְנוּ נְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ, וְגָרֵשׁ אוֹתָהּ. הִתְגָּרְשׁוּ, וְנִשָּׂא רַבִּי יוֹסֵי לְאִישָׁהּ טוֹבָה מִמֶּנָּה. וְגַם אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי נִשְּׂאָה מֵחָדָשׁ לְשׁוֹמֵר הָעִיר.
כַּעֲבֹר זְמַן מָה, הִתְעַוֵּר שׁוֹמֵר הָעִיר וְהִתְרוֹשֵׁשׁ, וְהָיְתָה גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי מִסְתּוֹבֶבֶת עִם בַּעֲלָהּ הָעִוֵּר בָּרְחוֹבוֹת, וּמְבַקֶּשֶׁת צְדָקָה. הָיוּ בְּנֵי הַזּוּג מְשׁוֹטְטִים וּמְקַבְּצִים צְדָקָה בְּכָל הָעִיר, אֲבָל לִרְחוֹבוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי לֹא נִכְנְסָה הָאִשָּׁה מֵעוֹלָם. מִכֵּיוָן שֶׁשּׁוֹמֵר הָעִיר הִכִּיר אֶת הָעִיר הֵיטֵב, הוּא שָׁאַל אֶת אִשְׁתּוֹ: "מַדּוּעַ אֵינְךָ מוֹבִילָה אוֹתִי לִרְחוֹבוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי? אָמְרוּ לִי שֶׁהוּא נוֹתֵן צְדָקָה בְּיָד רְחָבָה!" אָמְרָה לוֹ: "אֲנִי גְּרוּשָׁתוֹ, וְאֵינִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו".
פַּעַם אַחַת, כְּשֶׁהִתְקָרְבוּ לִרְחוֹבוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי, הִתְחִיל שׁוֹמֵר הָעִיר לָרִיב עִם אִשְׁתּוֹ וְלַחֲבֹט בָּהּ, וְהָיוּ מִתְבַּזִּים בַּשּׁוּק. רָאָה אוֹתָם רַבִּי יוֹסֵי, נָטַל אוֹתָם, וְהִכְנִיסָם לְתוֹךְ אֶחָד מֵהַבָּתִּים שֶׁהָיוּ לוֹ, וְהָיָה מַאֲכִיל אוֹתָם, וְדוֹאֵג לְכָל צָרְכֵיהֶם כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם.
מעובד מתוך ויקרא רבה ומתוך ירושלמי כתובות
ר’ יוסי הגלילי היה מגדולי הדור השלישי של התנאים ביבנה, בתחילת המאה השנייה. לאחר מותו של רבי אליעזר בן הורקנוס נותרו ביבנה ארבעה תלמידי חכמים חשובים - רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא, רבי אלעזר בן עזריה ורבי טרפון.
המדרש שלפנינו שופך אור על פָּן פחות מוכר בחייו – פנים הבית ויחסיו עם אשת נעוריו. המדרש מספר כי האישה היתה אישה רעה, וכי היתה מבזה אותו בפני תלמידיו. שלא נטעה ונחשוב לרגע, כי אשת ר' יוסי היתה רצה אחריו אל תוך בית המדרש, ומנהלת אתו את חיי הנישואין שלהם שם. הסיפור מוכר ולא חביב, והוא מופיע לפחות בגרסה אחת נוספת בספרות התלמודית: החכם מזמין את חבריו הביתה, ומצפה שאשתו תאכיל אותם תוך שהם ממשיכים להתפלפל בענייני תורה.
וכך מספר המדרש (ולנו אין גרסתה של הגברת, כמה חבל), נכנס ר' יוסי עם האורח הביתה. על הכיריים מבעבע סיר, והאישה פונה מיד לצאת מן הבית ולעוזבם לנפשם. 'מה את מבשלת בסיר?' שואל ר' יוסי, במקום לבקש ממנה להישאר ולסעוד עמם. 'לפתן' – עונה האישה קצרות, ויוצאת מן הבית. ר' יוסי ניגש אל הסיר, ומוצא בתוכו תבשיל עוף משובח. הסיפור אינו מפרט זאת, אך יש להניח כי השניים לא המתינו לשובה של בעלת הבית, וישבו לאכול את התבשיל שלה.
האם התעלמו התלמידים (פתאום יש יותר מאחד...) מהאירוע המביך שהתרחש לנגד עיניהם רק עתה? לא. הם אומרים לו, לרבם, שעדיף שיגרש את האישה. במקום לנזוף בהם על ההתערבות הגסה בענייניו הפרטיים, הוא דוחה את הצעתם בתירוץ נבזי – שאין לו כסף לשלם לה את כתובתה, ועל כן אין הוא מגרשה. התלמידים לוקחים בשתי ידיים את התשובה, ומיד מציעים לו, שהם יערכו מגבית וימציאו בידיו את דמי הכתובה, וכך יוכל לגרש את אשתו הרעה. מסתבר שיחסיו של הרב עם תלמידיו יקרים לו יותר מיחסיו עם רעייתו, והוא מקבל את הצעתם החצופה, ומגרש את האישה.
ההמשך מתאים לסרט תורכי. ר' יוסי מוצא לו אישה טובה, והיא מוצאת לה את שומר העיר - גבר המתאים לתכונותיה הרעות, לכאורה. הנישואין השניים שלה הם כישלון מהדהד. הבעל החדש מתעוור ויורד מנכסיו, והם מקבצים ביחד נדבות ברחובות. ר' יוסי, לעומתה, עושה חיל, וכאשר הוא פוגש באקסית שלו בפעם הבאה רבה ברחוב עם בעלה - יש לו כבר בתים, והוא יכול להעניק לה ולבעל המסכן בית, ולפרנס אותם בעָנְיָם. המדרש אף מזכה את ר' יוסי בנקודות בונוס על שלא התעלם מגורלה המר של מי שהיתה בשר מבשרו, והחזיר לה טובה תחת הביזיון שעשתה לו, כשסרבה לשרת אותו עם תלמידיו.