הָיוּ ר' טַרְפוֹן וְר' יִשְׁמָעֵאל וּזְקֵנִים יוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בְּפָרָשַׁת הָמָן, וְהָיָה ר' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶן. נַעֲנֶה ר' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי וְאָמַר: מָן שֶׁיָּרַד לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל הָיָה גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה. אָמַר לוֹ ר' טַרְפוֹן: מוֹדָעִי, עַד מָתַי אַתָּה מְגַבֵּב דְּבָרִים וּמֵבִיא עָלֵינוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שַׁחַר?!
אָמַר לוֹ: מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ. כֵּיצַד? נֶאֱמַר בַּמַּבּוּל: "חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם, וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים" (בְּרֵאשִׁית ז, כ), וְכִי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה בִּמְקוֹם עָמֹק, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה בַּשְּׁפֵלָה, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה בֶּהָרִים? וְכִי הַמַּיִם חוֹמוֹת חוֹמוֹת עָמְדוּ? וְעוֹד: הַתֵּבָה הֵיאַךְ הָלְכָה וְצָפָה עַל הַמַּיִם, אִם לֹא הָיוּ הַמַּיִם שָׁוִים? אֶלָּא נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, עַד שֶׁהֻשְׁווּ הַמַּיִם לְרָאשֵׁי הֶהָרִים, וְחָזַר שׁוּב אַחֲרֵי זֹאת לוֹמַר כִּי "חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם".
וְכִי אֵי זֶה מִדָּה מְרֻבָּה, מִדָּה טוֹבָה אוֹ מִדַּת פֻּרְעָנוּת? הֱוֵי אוֹמֵר: מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת, וְהִנֵּה בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר: "וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בְּרֵאשִׁית ז, יא) - אֲרֻבּוֹת בִּלְבַד, שֶׁהֵם חַלּוֹנוֹת. וְאִלּוּ בַּמִּדָּה טוֹבָה, בַּמָּן, הוּא אוֹמֵר: "וַיְצַו שְׁחָקִים מִמַּעַל, וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתַח, וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל, וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ" (תְּהִלִּים עח, כג-כד).
וּמֵעַתָּה נַעֲרֹךְ חֶשְׁבּוֹן:
כַּמָּה אֲרֻבּוֹת יֵשׁ בַּדֶּלֶת? לְפָחוֹת אַרְבַּע לְפִי הַגֹּדֶל, אַרְבַּע אַרְבַּע לִשְׁתֵּי דְּלָתוֹת ("דַּלְתֵי שָׁמַיִם") הֲרֵי כָּאן שְׁמוֹנָה, וְאִם הַמַּבּוּל יָרַד לְפִי הַבִּטּוּי מִ"אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם" (וּמִעוּט רַבִּים - שְׁנַיִם), הֲרֵי שֶׁיָּרַד הָמָן פִּי אַרְבַּע מִן הַמַּבּוּל, וְנִמְצָא מָן, שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה, פִּי אַרְבַּע מֵחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת שֶׁל הַמַּבּוּל.
בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ
מהם דברים שאין להם שחר? לא מצאתי את המקור המאפשר לנו לראות את הקשר הסמנטי בין השחר, שהוא הזמן לפני זריחת השמש בתחילת היום, לבין מובנם ההגיוני של הדברים, אותו מובן החסר בדברים שאין להם שחר. אנסה את מזלי, ואולי לדברים שלי יהיה שחר: בשעת הזריחה, היא זמן השחר, מתחילים העניינים להתבהר אחרי הלילה האפל, שבו לא ראינו דבר. בלא השחר אין אנו יכולים להבחין בפרטים, ואין אנו מסוגלים לראות בהיגיון את התמונה הכללית. כשלדברים אין שחר – אנו באפילה מבחינת הגיונם של הדברים.
ר' אלעזר המודעי – מעט ידוע עליו. על פי כינויו הוא היה בן העיר מודיעין. הוא היה בן תקופתו של ר' עקיבא, ובעת מרד בר כוכבא היה מורם הרוחני של נצורי ביתר. במדרש שלפנינו הוא יושב בקרב חכמים מכובדים ממנו, ר' טרפון ור' ישמעאל, כשהם עוסקים בפרשת המן, אותו מזון שמיימי שהוריד אלוהים לבני ישראל בעת נדודיהם במדבר. המן עצמו – כולו בחזקת נס, וכך מעז ר' אלעזר להוסיף לאגדת המן את הפנטזיה שלו: "מָן שֶׁיָּרַד לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל הָיָה גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה". ששים אמה הן כמעט שלושים מטרים לגובה, ללא ספק ערימה מרשימה של מזון שמים.
ר' טרפון אינו שמח למשמע הדברים, והוא נוזף בר' אלעזר: "מוֹדָעִי, עַד מָתַי אַתָּה מְגַבֵּב דְּבָרִים וּמֵבִיא עָלֵינוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שַׁחַר?!". ר' טרפון, ככל הנראה, לא העריך ביותר את ר' אלעזר, הידוע לנו יותר כבעל אגדה מאשר כבעל הלכה. נזיפתו של ר' טרפון מעידה על חוסר הסבלנות שלו כלפי ר' אלעזר. מה יש בה, באותה נזיפה? לדברים שמביא ר' אלעזר 'אין שחר', כלומר – אין בהם היגיון ובנוסף לכך, זו אינה הפעם הראשונה שר' אלעזר מספר 'בובע מעיישס' כאלה, שכן ר' טרפון אומר לו 'עד מתי?'. וכל זה נאמר, ככל הנראה, בנוכחות חכמים אחרים, שכן ר' אלעזר היה יושב ביניהם.
ניקח נשימה עמוקה, ונחשוב איזה שחר היתה לנזיפתו של ר' טרפון. סיפור המן הוא אגדה נסית מאלף ועד תיו. המן יורד מהשמים בכמויות, המשביעות את כל בני ישראל במדבר. טעמו נהדר, ואין לו חיי מדף כלל. יותר משהוא מזון, הוא משמש מבחן לאמונתם של בני ישראל. ועוד, חכמים אחרים הפליגו בדמיונם ותיארו תכונות דמיוניות נוספות של המן, כמו הטעם השונה שכל איש חש בו, על פי רצונו. מכאן, שר' אלעזר כלל לא היה חריג בתיאורו הפנטסטי את המן. מותר להניח, כי הערתו של ר' אלעזר כבשה את דמיונם של הנוכחים, מה שהפריע לר' טרפון, שניהל את הדיון המלומד באותה שאלה היפותטית לחלוטין – מה היה טיבו של המן?
ר' אלעזר לא נבהל, והוא מביא נימוקים לוגיים, שיתמכו ברעיון שלו, שהמן נערם לגובה שישים אמה. הלוגיקה שלו נשמעת כמעט כמו הוכחה מתמטית, והנה היא, אם הבינותי נכון את דבריו:
א. נביט בתופעה נסית אחרת, קדומה יותר – המבול.
ב. מי המבול הגיעו עד לחמש עשרה אמה מעל האדמה.
ג. מים אינם יכולים לעמוד 'חומות חומות', כלומר בדירוג. חוק כלים שלובים...
ד. על כן, גובה המים בכל מקום היה שווה, והמים הגיעו עד לחמש עשרה אמה אפילו מעל לראשי ההרים.
ה. נאמר שארובות השמים נפתחו. ארובות הן חלונות, ובכל דלת יש לפחות ארבע ארובות.
ו. לשמים היו לפחות שתי דלתות, שכן נאמר 'דלתי שמים', ומכאן – שמונה ארובות.
ז. המן יכול להיחשב 'מדה טובה', בעוד שהמבול היה בגדר 'מדה רעה'.
ח. מדה טובה ניתנת בכמות גדולה הרבה יותר ממדה רעה, וכך המן ירד בכמויות גדולות יותר ממי המבול.
ט. הפסוק מתהלים "וַיְצַו שְׁחָקִים מִמַּעַל, וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתַח, וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל, וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ", פסוק המתחלק לארבע יחידות, נותן לנו להבין, שהמן ירד פי ארבע ממי המבול.
י. ואם מי המבול נערמו 15 אמה, הרי שהמן נערם 60 אמה.
יא. מ.ש.ל
האם ההסבר הלוגי הזה, הבנוי כיצירת מופת מתמטית, שכנע את ר' טרפון, או שמא עדיין סבור היה כי ר' אלעזר 'מגבב דברים שאין להם שחר'?
אגב, ראו את הקשר בין המילה 'מְגַבֵּב' לבין התיאור שמדרשו של ר' אלעזר גִּבֵּב את המן לגובה של 60 אמה.