ר' חָמָא בַּר ביסא הָלַךְ, וְיָשַׁב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. כַּאֲשֶׁר בָּא לְבֵיתוֹ, אָמַר: לֹא אֶעֱשֶׂה כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בֶּן חֲכִינַאי, שֶׁבָּא פִּתְאוֹם הַבַּיְתָה, וְגָרַם לְאִשְׁתּוֹ אָסוֹן. הָלַךְ וְיָשַׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְשָׁלַח לְבֵיתוֹ (לְאִשְׁתּוֹ) לְהוֹדִיעַ שֶׁבָּא. בְּעוֹדוֹ יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, בָּא ר' אוֹשַׁעְיָא בְּנוֹ, שֶׁאוֹתוֹ לֹא הִכִּיר, וְיָשַׁב לְפָנָיו, וְהָיָה שׁוֹאֵל אוֹתוֹ ר' אוֹשַׁעְיָא הֲלָכוֹת. רָאָה שֶׁשְּׁמוּעוֹתָיו שֶׁל ר' אוֹשַׁעְיָא מְחֻדָּדוֹת, שֶׁהוּא חָרִיף מְאֹד, חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ, וְאָמַר: אִם הָיִיתִי כָּאן, וּמְלַמֵּד אֶת בָּנָי, הָיָה לִי זֶרַע כָּזֶה, כְּמוֹ נַעַר זֶה.
נִכְנָס לְבֵיתוֹ, וְנִכְנַס גַּם בְּנוֹ. עָמַד הָאָב לְפָנָיו, לָתֵת כָּבוֹד לְתַלְמִיד חָכָם, כִּי הוּא סָבַר שֶׁלִּשְׁאֹל אוֹתוֹ דְּבַר הֲלָכָה הוּא רוֹצֶה. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לר' חָמָא: הַאִם יֵשׁ אָב, שֶׁעוֹמֵד מִפְּנֵי בְּנוֹ? קָרָא עָלָיו רָמִי בַּר חָמָא אֶת הַכָּתוּב: "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קֹהֶלֶת ד, יב) — זֶה ר' אוֹשַׁעְיָא, בְּנוֹ שֶׁל ר' חָמָא בַּר בִּיסָא, שֶׁהָיוּ בְּמִשְׁפָּחָה זוֹ שְׁלוֹשָׁה דּוֹרוֹת כְּאֶחָד שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
לפנינו סיפור מהתלמוד הבבלי על חכם ארץ-ישראלי מתקופת המעבר שבין התנאים לאמוראים. לאילו מרחקים הלך ר' חמא ללמוד? אולי לבבל? אביו, ר' ביסא, היה חבר בבית דינו של ר' יהודה הנשיא. אם כן, מדובר בשושלת של שלושה דורות של חכמים, והוא 'הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק'. האמנם? ר' חמא ניתק את החוט בעוזבו את משפחתו ובישיבתו שתים עשרה שנים בישיבה, בלי לשוב הביתה לביקורים. החוט היה מנותק כל כך, שר' חמא, ששב לעיר הולדתו אחרי כל אותן שנים, לא זיהה את בנו, שפגש כשנכנס לבית המדרש המקומי.
אך לפני שנעסוק בתמונה הכל כך מוזרה ומקוממת הזו, ניזכר בסיפורו של בן חכינאי, שגרם לר' חמא להימנע מלהפתיע את אשתו בביקור הבלתי צפוי אחרי אותן שנים, שבהן נותק החוט לחלוטין. וכך מסופר במסכת כתובות, כמה שורות לפני סיפורו של ר' חמא:
רַ' חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָלְכוּ לִלְמֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַ' עֲקִיבָא בִּבְנֵי בְּרַק. שָׁהוּ שָׁם שְׁלֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָיָה מְשַׁגֵּר וְיוֹדֵעַ מָה שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְרַ' חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ. שִׁגְּרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: בִּתְּךָ בָּגְרָה, בּוֹא וְהַשִּׂיאָהּ. נָטַל רְשׁוּת וְהָלַךְ. כְּשֶׁחָזַר, מָצָא שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ שְׁבִילֵי עִירוֹ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא בֵּיתוֹ. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְיָשַׁב עַל שְׂפַת הַנָּהָר. שָׁמַע רִיבוֹת קוֹרְאוֹת לְאַחַת מֵהֶן: "בַּת חֲכִינַאי, מַלְּאִי כַּדֵּךְ וְנֵלֵךְ". אָמַר: שׁוֹמְעַנִי, רִיבָה זוֹ מִשֶּׁלָּנוּ הִיא. הָלַךְ אַחֲרֶיהָ, עַד שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְנִכְנַס אַחֲרֶיהָ פִּתְאוֹם. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ יוֹשֶׁבֶת וּמְנַפָּה קֶמַח. זָקְפָה עֵינֶיהָ, וְהִרְגִּישָׁה בּוֹ – וּפָרְחָה נִשְׁמָתָהּ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲנִיָּה זוֹ – זֶה שְׂכָרָהּ? בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיהָ, וְחָזְרָה נִשְׁמָתָהּ.
ר' חנינא היה מתלמידיו של ר' עקיבא. אם שאלנו להיכן הרחיק ר' חמא ללמוד, הרי לנו סיפור על חכם ארץ ישראלי שהלך בסך הכל לבני ברק (חצי שעה ברכבת הקלה...), אך שהה בבית מדרשו של ר' עקיבא 13 שנה בלי לקיים כל קשר עם משפחתו, מה שלא היה כורח המציאות, שכן חברו ר' שמעון בן יוחאי הקפיד לשמור על קשר, וידע כל מה שקורה בבית (תוך שימוש בסקייפ או בווטסאפ אפשר לעשות זאת בלי לעזוב את הישיבה). משהחליט השייגעץ לשוב הביתה, כבר לא הכיר אפילו את רחובות עירו ואת הדרך לביתו. עם כניסתו אל תוך הבית ללא התראה מוקדמת פרחה נשמתה של אשתו, ורק בנס הצליח להשיבה לחיים.
הסיפור הזה התגלגל בבתי המדרש הארץ ישראליים, ור' חמא הכירו. כדי לא להבהיל את אשתו הוא החליט להיכנס אל בית המדרש המקומי תחילה, ומשם לשלוח הודעה למשפחה: 'אני חוזר היום'. את ההלם של אשתו הוא הצליח למנוע, אבל, למרבה המבוכה, הוא פגש את בנו, אותו לא זיהה, והתפעל מחוכמתו של הצעיר. כל כך התפעל, שאמר לעצמו: כמה חבל שלא נשארתי בבית, והייתי זוכה ללמד את הילדים שלי, והם היו זוכים לחינוך משובח, כמו שאני יודע להעניק. מבוכתו גברה, משהגיע הביתה ופגש בתוך הבית את הבחור הצעיר. הסיפור אינו חס על ר' חמא, ומציג אותו כמי שאינו יודע לעשות אחת ועוד אחת. ר' חמא סבור היה, שהבחור בא אחריו כדי להמשיך ולשאול אותו קושיות תורניות, ומשום שהתפעל כל כך מחריפותו, קם לכבודו. רק אז, אחרי שאשתו שאלה אותו מדוע קם האב לפני בנו – הוא הבין את גודל הפאדיחה. מתברר, שבנו המוכשר הסתדר יפה גם בלעדיו...
טוב עשו חז"ל, שלא היססו לספר בגנותם של אותם תלמידי חכמים, שהזניחו את משפחותיהם והלכו ללמוד תורה במרחקים לפרקי זמן לא הגיוניים. אל שני הסיפורים שסופרו כאן נצרף את הסיפור השלישי על רב רחומי, שנענש על ידי שמים על ששכח את מחויבותו לאשתו, ולא שב לבקרה ביום הכיפורים, כמו שנהג כל השנים שעברו.
ומדוע צורפו סיפורים אלה למסכת כתובות? כי שהיית הגברים בבתי המדרש ובישיבות הרחוקות היתה בבחינת הפרה בוטה של מחויבותן ל'עונת' נשותיהן, כמובטח בנוסח הכתובה.