הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.
אוֹהֵב שָׁלוֹם כֵּיצַד? מְלַמֵּד שֶׁיְהֵא אָדָם אוֹהֵב שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָווֹן” (מלאכי ב'). רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר “וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָווֹן”? כְּשֶׁהָיָה אַהֲרֹן מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, פָּגַע בּוֹ בְּאָדָם רָשָׁע, וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם. לְמָחָר בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ הָאִישׁ לַעֲבוֹר עֲבֵרָה, וְאָמַר: אוֹי לִי, אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי אַחַר כָּךְ, וְאֶרְאֶה אֶת אַהֲרֹן? בֹּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁנָּתַן לִי שָׁלוֹם! נִמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ מוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הַעֲבֵרָה. וְכֵן שְׁנֵי בְנֵי אָדָם, שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה זֶה עִם זֶה. הָלַךְ אַהֲרֹן, וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם. וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, רְאֵה, חֲבֵרְךָ מַהוּ אוֹמֵר - מְטָרֵף אֶת לִבּוֹ, וְקוֹרֵעַ אֶת בְּגָדָיו, וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, הֵיאַךְ אֶשָּׂא עֵינַי, וְאֶרְאֶה אֶת חֲבֵרִי? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו. הוּא יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ, עַד שֶׁמֵּסִיר קִנְאָה מִלִּבּוֹ. וְהוֹלֵךְ אַהֲרֹן, וְיוֹשֵׁב אֵצֶל הָאַחֵר, וְאוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, רְאֵה חֲבֵרְךָ מַהוּ אוֹמֵר - מְטָרֵף אֶת לִבּוֹ, וְקוֹרֵעַ אֶת בְּגָדָיו וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, הֵיאַךְ אֶשָּׂא אֶת עֵינַי, וְאֶרְאֶה אֶת־חֲבֵרִי? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו. הוּא יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ עַד שֶׁמֵּסִיר קִנְאָה מִלִּבּוֹ. וּכְשֶׁנִּפְגְּשׁוּ זֶה בָזֶה גִּפְּפוּ וְנָשְׁקוּ זֶה לָזֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל”.
משנה אבות עפ"י ספר האגדה
חז"ל לא הסתפקו בדמותו של אהרן, כפי שהשתקפה מהכתוב בתורה. דמות הכוהן הגדול, העומד בראש מערכת הפולחן לאלוהים, גם אם היה שותף למשה, מְדַבֵּר בשמו, וזוכה להתגלות האל, דמות זו חסרה משהו חשוב, שחז"ל העריכו מאד – את היסוד האנושי, הבא לידי ביטוי בקשר אינטימי עם בני אדם, בניגוד למעמד המורם מעם של הכוהן הגדול.
את ההשראה לתיאורו של אהרן ככזה קיבלו חז"ל מפרק ב' במלאכי, המדבר אל הכוהנים:
א וְעַתָּה, אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת, הַכֹּהֲנִים... ד וִידַעְתֶּם, כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת, לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. ה בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא, וַיִּירָאֵנִי; וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא. ו תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו; בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָווֹן. ז כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ: כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא.
השם הנזכר בקטע הוא לֵוִי, ולא אהרן. מלאכי כיוון את דבריו למעמד הכוהנים כולו, ולוי הוא אבי השבט, שכולם לוויים וחלקם כוהנים. הדיבור על לוי בגוף יחיד הוא מקור ההשראה לחז"ל לייחס את הדברים לראשון הכוהנים הגדולים, לאהרן. משום כך, אומרים חז"ל, ביכו כל בית ישראל את אהרן עם מותו שלושים יום, ככתוב בבמדבר כ"ט.
נזכור כי חז"ל הם שביססו את הזרם הרוחני המוביל ביהדות אחרי חורבן בית שני, כשמעמד הכוהנים הלך ונחלש בהיעדר מקדש. הניסיון לעצב לאהרן תדמית חדשה, שאינה קשורה בתפקיד הכוהן הגדול כראש המערכת המשרתת את הפולחן – מובן על רקע היסטורי זה.
על פי חז"ל, היה אהרן אוהב שלום ורודף שלום, והדרך בה מימש אהרן את אהבת השלום שלו לא היתה הסתפקות בהימנעות פסיבית מהתנהגות לוחמנית, אלא החזרה בתשובה של חוטאים ועזרה אקטיבית לאנשים, שנקלעו למצב של מריבה, להשלים ביניהם.
שני סיפורי אהרן לפנינו. בראשון משיב אהרן מֵעֲווֹן אדם רָשָׁע בזכות מחווה קטנה של אמירת שלום לָאיש הזה, בפוגשו אותו בדרך. לכאורה מדובר בפעולה מינורית, חסרת משמעות, אך חז"ל ממחישים לנו בדרך יפה מאד כיצד אפילו מחווה זו, הבאה מכיוונו של מנהיג נערץ, שראה באותו רשע אדם הראוי לברכת שלום – כיצד מחווה זו עשויה להשפיע על אותו רשע, לחזק את ההערכה העצמית שלו, ולעודדו להימנע מעשיית בושות בהמשך – גם כדי לא לבייש את אהרן. חז"ל אומרים לנו, כי אולי לא קל לאדם להבליג על מה שהוא יודע על מי שמֻכָּר כרשע ולברכו לשלום, אבל זה בדיוק מה שיש להם, לאנשים גדולים, המסוגלים לראות בכל אדם את הסיכוי להיות טוב. מה בין מנהגו זה של אהרן לרדיפת שלום? הכיוון הוא 'יתמו חֲטָאִים מן הארץ', כמאמרה של ברוריה. ככל שאנשים ימעיטו בעשיית חטאים – כן ירבה השלום בארץ.
בסיפור השני עושה אהרן, לכאורה, מעשה רמייה. הוא יודע על מריבה קשה בין שני אנשים, ומנחש, שכל אחד מהשניים היה שמח, לו לא נקלע לאותה מריבה. אהרן יודע גם, שברגע זה כל אחד מהשניים מייחס לרעהו את כל הרע שבעולם, ורגש זה מונע משניהם ליזום התקרבות או פיוס. אהרן ניגש אל כל אחד מהם בנפרד ומספר לו, שהשני מבקש פיוס והשלמה, ואינו יודע כיצד לעשות זאת. בעוד כל אחד מהשניים מצוי בכעס ובעלבון, הוא שומע מאהרן, כי האחר כבר עשה צעד אחד קדימה, והוא מייחל להתקרבות ולהשלמה. כמה אמת יש בדבריו של אהרן? לא הרבה, שכן הכעס והעלבון אינם מאפשרים לאף אחד מהשניים לחשוב טובות על השני. האם זה הוגן מבחינה מוסרית לשקר לשניים? על פי חז"ל – בהחלט כן, שכן התוצאה היא מה שחשוב: השניים מעזים להתקרב, מורידים את ההגנות, מקפלים את הטפרים החדים, וכל אחד מהם מקבל בשמחה את ההתנהגות המקבילה אצל רעהו. סוף טוב – הכל טוב.
ואנחנו נעצור לרגע, ונחשוב, מה עלול להתרחש, אם אחד מהשניים הוא אגוז קשה במיוחד, או שיש לו אינטרס אמיתי לא להתפייס. גם משכין השלום עלול לצאת בשן ועין מזה...