מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד בִּשְׁנֵי בַצֹּרֶת, שֶׁהִפְקִיד דִּינַר זָהָב אֵצֶל אַלְמָנָה, וְהִנִּיחַתּוּ, אֶת הַדִּינָר, בְּכַד שֶׁל קֶמַח, וּבְטָעוּת אֲפָאַתּוּ בְּפַת עִם הַקֶּמַח, וּנְתָנַתּוּ, אֶת הַפַּת, לְעָנִי בִּצְדָקָה.
לְיָמִים בָּא בַּעַל הַדִּינָר, וְאָמַר לָהּ: הָבִי לִי דִּינָרִי, אָמְרָה לוֹ: יְהַנֶּה (יוֹעִיל, יִפְעַל) סַם הַמָּוֶת בְּאֶחָד מִבָּנֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה (כְּלוֹמַר, שֶׁלָּהּ), אִם נֶהֱנֵיתִי מִדִּינָרְךָ כְּלוּם! אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין, עַד שֶׁמֵּת אֶחָד מִבָּנֶיהָ. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: מָה מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֶּאֱמֶת - כָּךְ נֶעֱנַשׁ עַל טָעוּתוֹ, הַנִּשְׁבָּע עַל שֶׁקֶר - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
וְשׁוֹאֲלִים תְּחִלָּה לְגוּפוֹ שֶׁל דָּבָר: מָה טַעַם בֶּאֱמֶת נֶעֶנְשָׁה? הֲלֹא נִשְׁבְּעָה בֶּאֱמֶת, וְלֹא נֶהֶנְתָה מִן הַדִּינָר? וּמְשִׁיבִים: שֶׁהִרְוִיחָה לָהּ מְקוֹם דִּינָר, שֶׁהֲרֵי בַּמָּקוֹם שֶׁתָּפַס הַדִּינָר בָּעִסָּה לֹא נָתְנָה קֶמַח, וְנִמְצָא שֶׁבְּכָל זֹאת הָיְתָה לָהּ הֲנָאָה כָּלְשֶׁהִי מִדִּינָר זֶה.
בבלי גיטין
סיפור מעשה מוזר זה מופיע בהקשר מעניין. חכמים מתלבטים, אם מותר להשביע אלמנות בבית הדין. הסיפור מנסה להוביל אותנו למסקנה, שאין משביעים אלמנה. ההסבר – בהמשך.
מה עניינה של שנת הבצורת לכאן? בצורת מביאה עמה מצוקות כלכליות, ובשעות קשות אלה נבחן יושרם של אנשים, הנתונים לדאגות גדולות לגבי יום המחר.
אדם מפקיד דינר זהב שלו בידי אלמנה. מדוע? יתכן, שהוא עצמו - אין לו בית, או אולי יוצא האיש לדרך נדודים למצוא מזון ופרנסה. לימים שב האיש, ומבקש מהאלמנה את הדינר שהפקיד בידיה. והדינר איננו... מה קרה? כספת לא היתה לה, לאישה, והפתרון המעשי שמצאה להחבאת הפיקדון שקיבלה היתה להטמינו בתוך הקמח שבכד. באותו רגע חשבה האישה, קרוב לודאי, שתמיד תזכור את הדינר בעת שהיא מוציאה קמח מהכד. אבל הימים חולפים, והדינר הלך ונשכח, וברגע של היסח הדעת נטלה האישה קמח מהכד לשם אפיית לחם, ובלי משים נאפה הדינר ביחד עם הבצק.
אלמנה, אלמנה, אבל למרות מצבה הכלכלי הירוד היא אינה מתנזרת ממעשי צדקה כלפי אנשים, שמצבם גרוע אף משלה. היא נותנת פת לעני, ובתוך הפת – דינר הזהב, שקיומו נשכח ממנה אותה שעה.
כששב בעל הדינר אליה, ומבקש את המטבע, היא מגלה, לחרדתה, כי אין דינר בקמח שנותר בכד. האישה הישרה והמבוהלת נשבעת בחיי ילדיה, שאינה יודעת מה עלה בגורל הדינר, אך לבטח לא נהנתה ממנו אף בקצת.
אם יכול אתה להימנע משבועות ומנדרים – עשה זאת. לעולם אין לדעת לאילו תוצאות מביאה שבועתך.
במה נשבעים? ביקר לך מכל; ואצל האלמנה – היקרים לה מכל הם ילדיה, והיא נשבעת בחייהם, שלא נהנתה אף במעט מאותו דינר זהב שהופקד אצלה.
הסוגיה שלפנינו אינה עוסקת בשאלה, אם חייבת האלמנה לפצות את בעל הדינר על התרשלותה בשמירה עליו. היא עוסקת בזהירות הכפולה והמכופלת, שעלינו לנקוט בבואנו להישבע על משהו.
מה שקורה כעת הוא לא פחות ממדהים וממקומם – אחד מבניה של האישה נופל ומת.
החכמים מתקשים להבין את גורלה של האישה. אותה אלמנה נשבעה, ששום טובת הנאה לא באה לידה מן הדינר הזה, ומה שאנו יודעים מהסיפור מאמת את שבועתה, לא כן?
לא! החכמים מציעים פתרון לטרגדיה התמוהה הזאת, פתרון שלשמעו יסמרו שערותינו: לו היתה האישה נשבעת, כי לא גנבה את הדינר, וכי אינה יודעת מה עלה בגורלו – היה הכל בסדר; אבל היה לה רווח, ולו קטן, מהמעשה שעשתה בהיסח הדעת: המטבע תפס מקום בתוך ככר הלחם, וכך חסכה האשה מעט בצק! ואם תנסו להעריך את מחירה של פיסת בצק זעירה בגודל של מטבע, אפילו בשנת בצורת, לבטח תתקוממו לשמע ההסבר הזה. האם אלוהים כל כך קטנוני? במה חטאה האישה, שלא ידעה להיכן נעלם המטבע?
הלקח של סיפור המעשה המוזר הזה הוא, בסך הכל, המלצה להימנעות משבועות, שפרטיהן לא נבדקו עד הסוף. מילה לא נאמרת על זכותה של האישה המסכנה, שנתנה פת לעני בשנת בצורת. ומדוע ממליץ התלמוד להימנע מֵהַשְׁבָּעָה של אלמנה דוקא? כנראה משום שמצבה הכלכלי הדחוק עלול להשפיע עליה להישבע גם על דברים שאין היא בטוחה בהם.
אנו נפרדים מהסיפור המביך הזה מצוידים בכמה עצות מעשיות:
א. אם אין לכם אמצעי בטוח מאד להפקדת חפצים של אחרים – אל תקבלו מידיהם דבר לפיקדון.
ב. כד קמח הוא כספת מאד לא בטוחה.
ג. לעולם אל תישבע בחיי היקרים לך.
ד. ההיגיון וחוש הצדק של אלוהים הם לא משהו, שאפשר לסמוך עליו תמיד.