כך היה נהוג בקהילות אשכנז להביא נער רך אל יומו הראשון בתלמוד התורה, לדברי ר' אליעזר הרוקח במאה ה-13:
"מִנְהַג אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁמּוֹשִׁיבִין הַתִּינוֹקוֹת לִלְמֹד בְּשָׁבוּעוֹת, לְפִי שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה. רֶמֶז שֶׁמְּכַסִּין הַנַּעַר שֶׁלֹּא יִרְאֶה כֶּלֶב בַּיּוֹם שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתוֹ לְאוֹתִיּוֹת הַקֹּדֶשׁ - 'גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא'. כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר יוֹם עֲצֶרֶת מְבִיאִין הַנְּעָרִים עַל שֵׁם 'בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים', וּמְכַסִּים אוֹתוֹ תַּחַת הַמִּקְטֹרֶן מִבֵּיתָם עַד בֵּיִת הַכְּנֶסֶת אוֹ עַד בֵּית הָרַב עַל שֵׁם 'וְיִתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הַהָר'. וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ בְּחֵיקוֹ שֶׁל הָרַב, הַמּוֹשִׁיבוֹ לִלְמֹד עַל שֵׁם 'כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק...' וּמְבִיאִים הַלּוּחַ שֶׁכָּתוּב עָלָיו אבג"ד תשר"ק 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משה', 'תּוֹרָה תְּהֵא אֻמָּנוּתִי', 'וַיִּקְרָא אֶל משה', וְקוֹרֵא הָרַב כָּל אוֹת וְאוֹת מִן א"ב וְהַתִּינוֹק אַחֲרָיו, וְכָל תֵּבָה שֶׁל תשר"ק וְהַתִּינוֹק אַחֲרָיו, וְכֵן 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ' וְכֵן 'תּוֹרָה תְּהֵא' וְכֵן 'וַיִּקְרָא', וְנוֹתֵן עַל הַלּוּחַ מְעַט דְּבַשׁ, וְלוֹחֵךְ הַנַּעַר הַדְּבַשׁ שֶׁעַל הָאוֹתִיּוֹת בִּלְשׁוֹנוֹ, וְאַחַר כָּךְ מְבִיאִין הָעוּגָה, שֶׁנִּלּוֹשָׁה בַּדְּבַשׁ, וְכָתוּב עָלֶיהָ 'אֲדֹנָי יְהֹוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים'. 'ה' פְּתַח לִי אֹזֶן 'וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי וְאָחוֹר לֹא נְסוּגוֹתִי', וְקוֹרֵא הָרַב כָּל תֵּבָה שֶׁל אֵלּוּ הַפְּסוּקִים, וְהַנַּעַר אַחֲרָיו. וְאַחַר כָּךְ מְבִיאִין בֵּיצָה מְבֻשֶּׁלֶת, וּקְלוּפָה הַקְּלִפָּה מִמֶּנָּה, וְכָתוּב עָלֶיהָ 'וְיֹאמַר אֵלַי: בֶּן-אָדָם, בִּטְנְךָ תַאֲכֵל, וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ. וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק' – וְקוֹרֵא הָרַב כָּל תֵּבָה, וְהַנַּעַר אַחֲרָיו, וּמַאֲכִילִין לַנַּעַר הָעוּגָה וְהַבֵּיצָה, כִּי טוֹב הוּא לִפְתִיחַת הַלֵּב. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג".
ספר הרוקח
בקרב מספר קהילות חרדים, כמו קהילת קרעטשניף, המנהג הזה מתקיים עד היום. יש במנהג זה שילוב חגיגי של טעמים (דבש, עוגה וביצה) עם גילויי חיבה לילד הרך (עטיפתו בבגד האב או בטלית, ונשיאתו עד לבית המלמד, שם מניחים אותו בחיק המלמד) ועם אוסף מגוון של פסוקי מקרא הרומזים לחשיבותה של התורה בחיי הקהילה. מעניין שאת המנהג הזה מקיימים בשבועות, הוא יום מתן תורה, לא בתחילת שנת הלימודים, בתשרי. קריאת אותיות הא"ב בסדר רגיל ובסדר הפוך – גם היא מעניינת, ולשם כך מוכן לוח עליו כתובות אותיות הא"ב בשני הסדרים.
תיאור דומה למדי על יומו הראשון של תלמיד נשמע מפי עולי מרוקו. את התיאור יצק יהושע סובול לתבנית שירית, שהולחנה ע"י שלמה בר, והושרה על ידי להקת 'הברירה הטבעית':
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא
שֶׁבַּלֵּב הָרֵי הָאַטְלָס
הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא
כֶּתֶר בָּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
כָּל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב
חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא
וְאָז אֶת חֲתַן הַשִּׂמְחָה
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא
מַכְנִיסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת
וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ
בִּדְבַשׁ מא' וְעַד ת'
אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ
וְאוֹמְרִים לוֹ:
חֲבִיבִי, לַקֵּק!
וְהָיְתָה הַתּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה
מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבַשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא
שֶׁבַּלֵּב הָרֵי הָאַטְלָס