נֶאֱמַר שָׁם: "וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶם" (נְחֶמְיָה ט, ד). מֶה אָמְרוּ? אָמַר רַב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָמַר זֹאת ר' יוֹחָנָן: וַי, וַי! יֵצֶר הָרַע הוּא הוּא, שֶׁהֶחֱרִיב אֶת הַמִּקְדָּשׁ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ, וְהָרַג אֶת כָּל הַצַּדִּיקִים, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם, וַעֲדַיִן (הוא) מְרַקֵּד בֵּינֵינוּ. כְּלוּם לֹא נָתַתָּ אוֹתוֹ לָנוּ לְקַבֵּל בּוֹ שָׂכָר כְּשֶׁנְּנַצְּחוֹ? לֹא אוֹתוֹ אָנוּ רוֹצִים, וְלֹא אֶת שְׂכָרוֹ אָנוּ רוֹצִים. מְוַתְּרִים אָנוּ עַל הַשָּׂכָר שֶׁבָּא מִכְּבִישַׁת הַיֵּצֶר, וּבִלְבַד שֶׁיָּסוּר זֶה מֵאִתָּנוּ.
נָפַל לָהֶם פֶּתֶק מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁהָיָה כָּתוּב עָלָיו "אֱמֶת", לוֹמַר לָהֶם, שֶׁמַּסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַקָּשָׁתָם.
אָמַר רַב חֲנִינָא: דֶּרֶךְ אַגַּב לָמֵד מִכָּאן, כִּי חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "אֱמֶת", שֶׁהֲרֵי כִּבְיָכוֹל מָסַר לָהֶם אֶת חוֹתָמוֹ, לוֹמַר שֶׁהוּא מַסְכִּים וְחוֹתֵם עַל הַדָּבָר.
יָשְׁבוּ בְּתַעֲנִית שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. מָסְרוּ לָהֶם אֶת הַיֵּצֶר הָרַע. יָצָא וּבָא כְּמִין גּוּר אַרְיֵה שֶׁל אֵשׁ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: זֶהוּ יֵצֶר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּךְ הוּא מִתְגַּלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיֹאמַר: זֹאת הָרִשְׁעָה" (זְכַרְיָה ה, ח), לוֹמַר: שֶׁהֶרְאָה לָהֶם בְּאֶצְבַּע אֶת הָרִשְׁעָה עַצְמָהּ.
בְּשָׁעָה שֶׁתָּפְסוּ אוֹתוֹ, נִשְׁמְטָה שְׂעָרָה מִתּוֹךְ שַׂעֲרוֹתָיו, וְהֵרִים קוֹלוֹ מִפְּנֵי הַכְּאֵב, וְהָלַךְ וְנִשְׁמָע קוֹלוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פְּרָסוֹת. אָמְרוּ: כֵּיצַד נַעֲשֶׂה כְּדֵי לְהָרְגוֹ? שֶׁמָּא, חַס וְשָׁלוֹם, יְרַחֲמוּ עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁהוּא בּוֹכֶה וְצוֹעֵק כָּל כָּךְ. אָמַר לָהֶם הַנָּבִיא: זִרְקוּ אוֹתוֹ לְתוֹךְ דּוּד שֶׁל עוֹפֶרֶת, וְכַסּוּ אֶת פִּיו בְּעוֹפֶרֶת, שֶׁהָעוֹפֶרֶת שׁוֹאֶבֶת אֶת הַקּוֹל, וְאֵין הַקּוֹל נִשְׁמַע. שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיֹאמַר: זֹאת הָרִשְׁעָה, וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה, וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ" (זְכַרְיָה ה, ח), וְעַל יְדֵי כָּךְ יִפָּטְרוּ מִיֵּצֶר הָרַע שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה.
מִשֶּׁרָאוּ, שֶׁנִּמְסַר בְּיָדָם יֵצֶר הָרַע שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה עַל פִּי בַּקָּשָׁתָם, אָמְרוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל: הוֹאִיל וְעֵת רָצוֹן הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ לִתְפִלָּתֵנוּ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים גַּם עַל הַיֵּצֶר שֶׁל עֲבֵרָה בְּעִנְיַן עֲרָיוֹת. בִּקְשׁוּ רַחֲמִים וְנִמְסַר גַּם הוּא בְּיָדָם.
אָמַר לָהֶם הַנָּבִיא זְכַרְיָה: רְאוּ, שֶׁאִם הוֹרְגִים אַתֶּם אוֹתוֹ, יִכְלֶה הָעוֹלָם, שֶׁשּׁוּב לֹא תִּהְיֶה פְּרִיָּה וּרְבִיָּה בָּעוֹלָם. אָסְרוּ אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים, וּבִקְשׁוּ בֵּיצָה בַּת יוֹמָהּ בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִמְצְאָה, כִּי הַתַּרְנְגוֹלוֹת הִפְסִיקוּ לְהָטִיל, שֶׁהֲרֵי יֵצֶר הַפְּרִיָּה וְהָרְבִיָּה בָּטַל. אָמְרוּ: כֵּיצַד נַעֲשֶׂה? אִם נַהַרְגֶנּוּ - יִכְלֶה הָעוֹלָם, וְאִם נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲצִי, כְּלוֹמַר: שֶׁיִּבָּטְלוּ מַחֲצִיתוֹ - חֵצִי מִן הַשָּׁמַיִם אֵין נוֹתְנִים, שֶׁמִּשָּׁמַיִם נוֹתְנִים רַק מַתָּנָה שְׁלֵמָה. מֶה עָשׂוּ? —נִקְּרוּ אֶת עֵינָיו וְהִנִּיחוּהוּ, וְהוֹעִיל מָה שֶׁנִּקְּרוּ עֵינָיו, שֶׁאֵין אָדָם מִתְגָּרֶה עוֹד כָּל כָּךְ בִּקְרוֹבוֹת מִשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁהוֹעִילוּ לְמַעֵט תָּקְפוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע הַזֶּה.
בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ
בפרק ט' בנחמיה מסופר על התכנסות שבי ציון בירושלים אחרי חג הסוכות, שבה מכריזים בני ישראל על היבדלותם מעמי הנכר, מתוודים על חטאיהם, ומבקשים לשוב אל ה'.
א וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. ב וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲווֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. ג וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם.
ד וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי, קַדְמִיאֵל, שְׁבַנְיָה, בֻּנִּי, שֵׁרֵבְיָה,בָּנִי, כְנָנִי; וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.
המדרש משלים, על פי דמיונם היוצר של חז"ל, את הסיפור, ואחת מתרומותיהם היא דמותו של יצר הרע, חידוש תיאולוגי של זמנם. יצר הרע אינו דמות מקראית. ביטוי לשוני דומה מעט מצוי בספר בראשית: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", אך המקרא מתכוון, לכל היותר, לדחף פנימי, המאפיין את המין האנושי. אצל חז"ל יצר הרע מפותח לדמות שטנית, מעין שד חיצוני לנו, המפתה אותנו להיות רעים משהננו, ושאפשר להאשימו בכל הפאדיחות שלנו.
ובכן, מספר המדרש, מבקשים שבי ציון מאלוהים, שיוריד מעליהם את הפגע-רע הזה. הוא שגרם לחורבן הבית, ואם הוא לא היה בסביבה, לא היינו מידרדרים מוסרית, ולא היינו גורמים לאובדן עצמאות ממלכת יהודה, לחורבן ירושלים והמקדש. אך מדוע ברא אלוהים את יצר הרע? האם כוונתו של אלוהים היתה מלכתחילה להכשיל את ברואיו האנושיים? לא! יצר הרע נברא כדי להעמידנו בניסיון, שאלוהים סבור היה, שנצליח לעמוד בו, ועל כיבוש היצר שלנו היינו אמורים לקבל שכר. ובכן, נכשלנו, ואנו מבקשים עסקה חדשה – לא מעוקצו ולא מדובשו. אנו מעדיפים לוותר על השכר, ובלבד שיצר הרע יימחק מן העולם.
כאתנחתא במהלך העניינים נופל פתק משמיים, מעין בת-קול טקסטואלית, שכתוב עליו 'אמת', לעדות כי ה' מוכן לחתום על העסקה ולסלק את יצר הרע. לאחר תענית של שלושה ימים יצא מתוך קודש הקודשים יצר הרע בדמות אריה של אש, ונמסר לידי שבי-ציון.
הפתעה נוספת בעלילה – אין רק יצר רע אחד. ישנם כמה כמוהו, וזה שנמסר לידיהם הוא יצר הרע של עבודה זרה. נו, מילא... נתגבר עליו תחילה, ונראה מה יקרה בהמשך! על פי עצתו של הנביא זכריה השליכו את היצור המייבב לתוך דוד של עופרת, וכיסו את הדוד במכסה של עופרת, שקולו לא יישמע, ולא יתעוררו עליו רחמי שמים. הפנטסיה הזאת שואבת את השראתה מפסוקים בספר זכריה פרק ה':
ה וַיֵּצֵא הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיֹּאמֶר אֵלַי: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה הַיּוֹצֵאת הַזֹּאת. ו וָאֹמַר: מַה-הִיא? וַיֹּאמֶר: זֹאת הָאֵיפָה הַיּוֹצֵאת. וַיֹּאמֶר: זֹאת עֵינָם בְּכָל הָאָרֶץ. ז וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת נִשֵּׂאת; וְזֹאת אִשָּׁה אַחַת, יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה. ח וַיֹּאמֶר: זֹאת הָרִשְׁעָה, וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה; וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל-פִּיהָ.
ראו הנוכחים, כי שעת רצון היא, וביקשו לבצע את אותו התרגיל על יצר הרע של העריות. אם כבר, אז כבר... וכאן בא טוויסט נוסף בעלילה. זכריה אומר להם, שיצר הרע אינו רק רע. יצר זה הוא, בבסיסו, יצר המין האחראי לא רק לחטאי עריות, אלא לכל הפריה והרביה ביקום. ערכו ניסיון, וכלאו את אותו יצר רע לשלושה ימים, ואכן, נתברר, ששום פעילות רבייה לא התקיימה בכל העולם, ואפילו ביצה אחת בת יומה לא הוטלה... לבקש עוד בקשה מהאלוהים היה בגדר חוצפה, ושבי-ציון החליטו להחליש את יצר הרע של העריות, ולא להורגו. הם ניקרו את עיניו, ואכן, כוחו תש קמעא. מהי ההוכחה לכך? חשקם המיני של בני אדם אינו מתעורר למראה נשים קרובות משפחה, וכך קטן מאד הסיכוי לגילוי עריות.
ומי שהשתכנע שזה באמת עבד – יואיל בטובו לקרוא בדפי העיתונים מדי יום ביומו, ויגלה שהסיפור הזה הוא בלוף, או בלשון המקרא fake news.