מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. וְכָךְ הָיָה הַסֵּדֶר: בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג יָרְדוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנָּה, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. וְשׁוֹאֲלִים: מֶה הָיָה תִּקּוּן גָּדוֹל זֶה? אָמַר ר' אֶלְעָזָר: חֲלָקָה הָיְתָה עֶזְרַת נָשִׁים בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁלֹּא הָיָה דָּבָר בּוֹלֵט מִכְּתָלֶיהָ, וּמְאֻחָר יוֹתֵר קָבְעוּ בָּהֶם זִיזִים. וּבְכָל שָׁנָה הָיוּ בָּאִים לִפְנֵי שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה וְהִקִּיפוּהָ גְּזֻזְטְרָאוֹת, שֶׁהָיוּ מַנִּיחִים לוּחוֹת עֵץ עַל גַּבֵּי זִיזִים אֵלּוּ שֶׁל עֵץ מִלְּמַעְלָה, וְהִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְּמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה, לִצְנִיעוּת.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹשִׂים שֶׁתִּהְיֶינָה הַנָּשִׁים עוֹמְדוֹת בְּעֶזְרַת נָשִׁים מִבִּפְנִים, סָמוּךְ יוֹתֵר לַקֹּדֶשׁ בַּמַּעֲרָב, וַאֲנָשִׁים עוֹמְדִים מִבַּחוּץ, בְּרַחֲבַת הַר הַבַּיִת וּבַחֵל, וְהָיוּ בָּאִים לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, שֶׁהָיוּ הָאֲנָשִׁים צְרִיכִים לְהִכָּנֵס קָרוֹב יוֹתֵר לַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁעַת הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת, וְנִתְעָרְבוּ בֵּין הַנָּשִׁים. לְכָךְ הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִבַּחוּץ וַאֲנָשִׁים מִבִּפְנִים, וַעֲדַיִן הָיוּ בָּאִין לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ. לָכֵן הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְּמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה, שֶׁיִּהְיוּ נִפְרָדִים לְגַמְרֵי.
בבלי סוכה על פי שטיינזלץ
הקטע הזה, הלקוח מהתלמוד הבבלי, מאות רבות בשנים אחרי חורבן בית המקדש השני, מצטט תיאורים דומים מהמשנה ומהתוספתא, הקודמות לו בזמן, ועדיין – אחרי חורבן הבית. אם כן, מדובר בניסיון לשחזר זיכרונות עבר. מהקטע ניתן לחלץ כמה עובדות מעניינות בנושא עזרת נשים. המילה 'עזרה' היתה מוכרת היטב בחצר המקדש, שהיו בה עזרות שונות, ומכאן ניתן להניח כי גם במקרה שלנו מדובר באזור מוגדר במקדש, שהותאם לנוכחות של נשים בו. בנוסף לכך, רעיון עזרת הנשים גובש עבור חג הסוכות, וביחוד עבור שמחת בית השואבה, אירוע, שככל הנראה משך קהל רב אל המקדש, ויצר צפיפות גדולה. באותה תקופה של שלהי ימי בית שני כבר פעלו בתי כנסת בכל רחבי ארץ ישראל, ויש להניח, שכמו בבית המקדש בימים פחות הומים מאדם, כך גם בבתי הכנסת לא היתה קיימת עזרת נשים, אלא הקהל התפלל במעורבב, או שנשים לא נהגו להגיע בדרך כלל לתפילות שם. הצורך בעזרה מיוחדת לנשים נבע מהצפיפות הרבה, שהביאה אנשים לידי 'קלות ראש', או התנהגות לא צנועה. מכאן ועד התגבשות הנוהג של עזרת נשים מחייבת בכל בית כנסת – רבה הדרך.
לפנינו מיטוט מויקיפדיה בערך 'עזרת נשים': עדויות ראשונות לעזרת נשים בבית הכנסת אפשר למצוא בבית הכנסת העתיק בגרמניה הנמצא בוורמס. בית הכנסת עצמו נבנה בראשית המאה ה-11 אבל רק במאה ה-12 נוספה לו עזרת הנשים. זוהי כנראה העדות הקדומה ביותר של עזרת נשים בבית הכנסת.
הקטע מתאר את התהוות עזרת הנשים כתהליך בן כמה שלבים. בתחילה, כך אומר התלמוד, נשים הורשו להיכנס פנימה, קרוב ל'קודש', ולעמוד בצד מערב, בעוד שהגברים עמדו בחוץ. הצורך של הגברים להתקרב אל המזבח בעת הקרבת הקורבנות גרם להתערבבות הגברים והנשים, מה שהביא לאותה 'קלות ראש'. בשלב שני נקבע שעל הנשים לעמוד בחוץ, בעוד שהגברים הורשו להיכנס פנימה. בזאת הפעם הפרו הנשים את הנהלים, ונכנסו פנימה, ממש כמו הגברים בשלב הראשון. ואז הוחלט על הפרדה שלא תאפשר התערבבות שני המינים – על ידי התקנת עזרת נשים מעל אזור הטקס, הפרדה ברורה יותר, שגם איפשרה לנשים לראות את כל הטקס מלמעלה. עזרות הנשים בבתי כנסת אורתודוקסים רבים כיום אינם מאפשרים לנשים את ההנאה הזאת.
ועדיין, עזרת הנשים היתה מתקן מיוחד לטקסי שמחת בית השואבה, והתלמוד מפרט כיצד זה פעל. מעל אזור הטקס נקבעו בקירות המקדש זיזים בולטים, ורק לקראת החג הניחו לוחות עץ גדולים, שנשענו על אותם זיזים, וכך נוצרו אותן גזוזטראות (מרפסות. מי מכיר כיום את המילה הזאת?), עבור הנשים. אחרי החג פורקו הגזוזטראות, והכל חזר למה שהיה לפני כן.
האירועים הטראגיים בהר מירון בל"ג בעומר של שנת תרפ"א מעוררים בנו את השאלה, אם הקפידו בוני הגזוזטראות האלה יותר מבוני המתקנים החובבניים של ימינו, שכן הצפיפות הגדולה בחצר המקדש בשמחת בית השואבה באותם ימים היוותה סכנה בטיחותית מדרגה ראשונה. חז"ל לא התייחסו לבעיה הבטיחותית של עזרת הנשים, אלא רק לאותה 'קלות ראש', שחשוב היה להם כל כך למנוע.