לָמַדְנוּ קֹדֶם, כַּמָּה מְגֻנָּה הִיא גַּסּוּת הָרוּחַ. וְשׁוֹאֲלִים: אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ מִנַּיִן? הֵיכָן נֶאֱמַר, שֶׁאָסוּר לְהִתְגָּאוֹת? אָמַר רָבָא אָמַר זְעֵרִי: שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ, אַל תִּגְבָּהוּ" (יִרְמְיָה יג, טו). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר "וְרָם לְבָבְךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דְּבָרִים ח, יד), וְנֶאֱמַר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דְּבָרִים ח, יא), וּכְשִׁיטַת ר' אָבִין, אָמַר ר' אִילְעָא: כָּל מָקוֹם בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ צִוּוּי בִּלְשׁוֹן "הִשָּׁמֶר", "פֶּן" ו"אַל" — אֵינוֹ אֶלָּא בְּאִסּוּר 'לֹא תַעֲשֶׂה'. וְאִם כֵּן מִצְוַת 'לֹא תַעֲשֶׂה' הִיא שֶׁלֹּא לָבוֹא לְשִׁכְחַת ה', וְזוֹ בָּאָה עַל יְדֵי גַּאֲוָה.
דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא: כָּל אָדָם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — לְסוֹף מִתְמַעֵט, וְיוֹרֵד בְּעֶרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "רֹמּוּ מְּעַט וְאֵינֶנּוּ, וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן, וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ" (איוב פרק כד פסוק כד), שֶׁהַמִּתְרוֹמֵם סוֹפוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה מְעַט. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַעֵט יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם — תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאֵינֶנּוּ", שֶׁמֵּת קֹדֶם זְמַנּוֹ.
נֶאֱמַר: "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" (יְשַׁעְיָה נז, טו). רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא נֶחְלְקוּ בְּדִיּוּקוֹ שֶׁל פָּסוּק זֶה. אֶחָד מֵהֶם אָמַר: אִתִּי נִמְצָא הָאִישׁ שֶׁהוּא דַּכָּא — עָנָיו, כְּלוֹמַר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ אֵלָיו. וְאֶחָד מֵהֶם אָמַר: אֲנִי כִּבְיָכוֹל יוֹרֵד, וְנִמְצָא עִם דַּכָּא. וּרְאָיָה לַדָּבָר, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כָּל הָרִים וּגְבָעוֹת הַגְּבוֹהִים, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי הַנָּמוּךְ, וְלֹא הִגְבִּיהַּ אֶת הַר סִינַי לְמַעְלָה. מַשְׁמַע שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהַּ אֶת הַדַּכָּא אֵלָיו, אֶלָּא הוּא יוֹרֵד אֵלָיו.
אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כָּל הָרִים וּגְבָעוֹת גְּבוֹהִים וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי, שֶׁהוּא נָמוּךְ, וְהִנִּיחַ כָּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה, שֶׁהוּא צֶמַח קָטָן וְקוֹצָנִי.
וְאָמַר ר' אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אֵין עֲפָרוֹ שֶׁבְּקִבְרוֹ נִנְעָר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ, שֹׁכְנִי עָפָר" (יְשַׁעְיָה כו, יט), "שָׁכְבֵי בְּעָפָר" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "שֹׁכְנִי עָפָר", לוֹמַר: מִי שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בְּחַיָּיו, שֶׁהָיָה עָנָיו מְאֹד — הוּא יָקִיץ בִּזְמַן הַתְּחִיָּה.
דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים - ר' אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַגָּבוֹהַּ שֶׁלְּעֻמָּתוֹ, וְאֵין גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל, אֲבָל מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן. הוּא גָּבוֹהַּ, וְרוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי רָם ה', וְשָׁפָל יִרְאֶה" (תְּהִלִּים קלח, ו).
אָמַר רַב חִסְדָּא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאָמַר זֹאת מַר עוּקְבָא: כָּל אָדָם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר יַחַד בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מְלָשְׁנִי בְּסֵתֶר רֵעֵהוּ, אוֹתוֹ אַצְמִית, גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב, אוֹתוֹ לֹא אוּכַל, עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי" (תְּהִלִּים קא, ה-ו), אַל תִּקְרָא "אוֹתוֹ" אֶלָּא "אִתּוֹ לֹא אֹכַל".
אָמַר ר' חַיָּא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ, שֶׁיְּהֵא בּוֹ בְּכָל זֹאת אֶחָד מִשְּׁמוֹנֶה בִּשְׁמִינִית שֶׁל גַּאֲוָה. אָמַר רַב הוּנָא בְּנוֹ שֶׁל רַב יְהוֹשֻׁעַ: וּמְעַטֶּרֶת אוֹתוֹ הַגַּאֲוָה כְּמוֹ הַשֵּׂעָר שֶׁבָּרֹאשׁ הַשִּׁבֹּלֶת לַשִּׁבֹּלֶת.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא תְּהֵא בְּתַלְמִיד חָכָם לָא מִנָּהּ וְלָא מִקְצָתָהּ שֶׁל גַּאֲוָה, הַאִם קָטָן הוּא מָה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּמִתְגָּאֶה - "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (מִשְׁלֵי טז, ה)? וְדָבָר שֶׁהוּא תּוֹעֲבַת ה' — וַדַּאי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּמִקְצָת.
אָמַר חִזְקִיָּה: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת, אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים לִבּוֹ כְּבָשָׂר בִּלְבַד, שֶׁאֵינוֹ מִתְגָּאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָּל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹת" (יְשַׁעְיָה סו, כג).
אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה גְּדוֹלִים נְמוּכֵי הָרוּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָדָם מַקְרִיב קָרְבָּן עוֹלָה — שְׂכַר עוֹלָה בִּלְבַד בְּיָדוֹ, מִנְחָה — שְׂכַר מִנְחָה בְּיָדוֹ. אֲבָל מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב אֶת כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תְּהִלִּים נא, יט), מַשְׁמַע, מִי שֶׁרוּחוֹ נִשְׁבְּרָה, הָרַיְהוּ כְּמַקְרִיב אֶת כָּל הַזְּבָחִים ("זִבְחֵי אֱלֹקִים") כֻּלָּם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר בְּסוֹף הַפָּסוּק: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תְּהִלִּים נא, יט).
בבלי סוטה עפ"י שטיינזלץ
מדרשים אלה הינם רק חלק מדיון ארוך של חכמים על מידות הגאווה וגסות הרוח. אם גאוה יכולה להיחשב לתכונה חיובית במצבים מסוימים, הרי שגסות הרוח היא הקצה השלילי בספקטרום הזה. מול הגאווה מציגים חז"ל את נמיכות הרוח כמודל שיש לשאוף אליו. הדיון הזה חסר כמה היבטים חשובים. חסרה ההנמקה מדוע גאוה היא פסולה, ומתי היא רצויה. חסרה גם ההתייחסות לגורמים לנמיכות הרוח, שאינם נובעים מצניעותו הפנימית של האדם, אלא מתנאי חייו הקשים או מיחס הסביבה אליו. הנימוק העיקרי, שמציגים חז"ל לערכה הגבוה של נמיכות הרוח היא שאלוהים אוהב את המדוכאים והענווים.
בתחילה מצביעים חז"ל על פסוקי המקור מהמקרא, התובעים מהאדם לא להתגאות, ובכך הופכים הוראה זו למצווה. אחד מהפסוקים האלה מקשר בין הגאווה לשכחת אלוהים. במילים של היום – מי שעף על עצמו אינו מעריך את הזולת, לא כל שכן את האלוהים. מהפסוק בדברים "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" מסיקים ר' אבין ור' אליעא, כי המילים 'הישמר' ו'פן' הן רמז מפור לכך, שמדובר במצוות 'אל תעשה'.
ר' עוירא מסיק מהפסוק הקשה באיוב "רֹמּוּ מְּעַט וְאֵינֶנּוּ, וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן, וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ", כי מי שמתגאה ורואה עצמו רם מעל סביבתו – ייפגע לבסוף, קומתו תונמך, עד שימות בדמי ימיו.
רב הונא ור' חסדא מתווכחים ביניהם כיצד מיטיב האל עם הענווים. האחד מציע, שאלוהים מגביה אותם אליו, ואילו השני מציג גישה יותר אנושית, המתאימה גם לבני אדם, גישה האומרת כי אלוהים יורד אליהם, אל המדוכאים, לסייע להם במקום בו הם נמצאים. ההבדל גדול בין שתי הגישות. מי שסובל מדיכאון או מדיכוי מצפה לראות את הישועה באה מסביבתו, כולל האנושית, ופחות מצפה להתרומם בדרך נס אל ההוויה המיסטית של שהיה עם האל בגובהי מרומים. השניים מחזקים דבריהם בדוגמאות מהתנ"ך. אלוהים הוריד את תורתו על הר סיני הצנוע (כך מספרות מסורות אגדיות) ולא הגביה את ההר אליו. כך בחר אלוהים את הסנה הקוצני והנמוך כשיח ההתגלות למשה.
אהבת האל את הצניעות ואת נמיכות הרוח עומדת בניגוד לתדמית שונה מאד של האל, המופיעה גם היא בפסוקי מקרא שונים, המהללים את האל הגדול, הגיבור והנורא, האל העליון מכל עולמות. בחירתם זו של חז"ל היא מעניינת ומשמעותית. לעם קטן, החי בגלות, זו אמירה בעלת ערך.
האם נמיכות הרוח היא רק נגזרת של מצב מדכא ומשפיל, אליו נגרר האדם (או העם) בעל כורחו? לא ולא. חז"ל אומרים לו, לאדם, שראוי שיבחר בצניעות בחירה אקטיבית – להיות שכן לעפר ולהכיר את קטנותו מול העולם הגדול. לבחירה זו בנמיכות הרוח יהיה גמול בעולם הבא. נמיכות הרוח אינה עניין פשוט וקל לאדם. לעומת האל, היכול לראות מגובהי מרומים את האדם הקטן, ולרדת אליו, מתקשה אדם שהצליח, העשיר והתרומם לראות את זולתו, אם אין הוא גבוה כמותו. אחת הבעיות שלנו, בני האדם, לפגוש באחר, במי ששונה מאיתנו, היא הקושי להזדהות עם מי שחלש או עני או פחות בר-מזל מאיתנו.
לר' חיא, המצטט את רב, קשה לוותר על הגאווה. הוא אומר כי "תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ, שֶׁיְּהֵא בּוֹ בְּכָל זֹאת אֶחָד מִשְּׁמוֹנֶה בִּשְׁמִינִית שֶׁל גַּאֲוָה". אם נחליף את מילותיו במילים שלנו, נוכל להסכים עמו, כי קצת ביטחון עצמי, כבוד עצמי ותובנה עצמאית לא יזיקו לאדם, ואף יביאו את סביבתו האנושית לכבד את צלם האלוהים והאדם שבו. ר' נחמן חולק על ר' חיא, באומרו: 'לֹא תְּהֵא בְּתַלְמִיד חָכָם לָא מִנָּהּ וְלָא מִקְצָתָהּ שֶׁל גַּאֲוָה'. שניהם, ככל הנראה, רצו להגיש מידות חשובות באדם – כל אחד והמידה שלו.
אוסף המדרשים ממשיך ועוסק בחוויה הנפשית של התפילה. חז"ל אומרים כי ההתכוונות הנכונה בעת התפילה חייבת להיות מתוך עמדה של נמיכות רוח. באמירה שלהם, שהמתפלל בענווה, כאילו הקריב את כל הקרבנות ביחד, יש, אולי, רמז לרעיון, שנמיכות הרוח דורשת מאיתנו להקריב כמה דברים, שקשה לנו לוותר עליהם – את הציפיה לקבל משהו בתמורה לתפילה, את הגאווה על החיבור המושלם שלנו עם האל בעת התפילה, ואת הביטחון שאלוהים מקבל אותנו בברכה ומעריך את צדיקותנו.