בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ
דָּרַשׁ רַ' דוֹסְתַּאי בְּרַ' יַנָּאי: בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם: מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם, אָדָם מֵבִיא דוֹרוֹן גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ, סָפֵק מְקַבְּלִים אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ, סָפֵק אֵין מְקַבְּלִים אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: מְקַבְּלִים אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ – סָפֵק רוֹאֶה פְנֵי הַמֶּלֶךְ, סָפֵק אֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ; וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵינוֹ כֵן: אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי – זוֹכֶה, וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (תהלים י"ז).
רַ' אֶלְעָזָר נָתַן פְּרוּטָה לְעָנִי, וְאַחַר־כָּךְ הִתְפַּלֵּל. אָמַר: הַכָּתוּב אוֹמֵר: “אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ”.
בבלי בבא בתרא עפ"י ספר האגדה
“אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ” – בּוֹא וּרְאֵה, כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה, שֶׁבִּשְׁבִיל פְּרוּטָה אַחַת, שֶׁאָדָם נוֹתֵן לְעָנִי, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מַטְרוֹנָה, שֶׁהִיא מְבַקֶּשֶׁת לִרְאוֹת אֶת הַמֶּלֶךְ וּלְהַקְבִּיל פָּנָיו, הִיא עוֹשָׂה עֲטָרָה לְפִי כְבוֹדָהּ, וְעַל יְדֵי עֲטָרָה, שֶׁמַּכְנֶסֶת לְעַטֵּר אֶת־הַמֶּלֶךְ, הִיא רוֹאָה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּבִפְרוּטָה שֶׁאָדָם נוֹתֵן לְעָנִי, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה.
דָּבָר אַחֵר: מָה רָאָה דָוִד לְפָרֵשׁ כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה בִּלְבָד? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֲפִלּוּ רְשָׁעִים, שֶׁאֵין בְּיָדָם אֶלָּא זְכוּת שֶׁל צְדָקָה בִּלְבָד, זוֹכִים בָּהּ, וּמְקַבְּלִים פְּנֵי שְׁכִינָה.
מדרש תנחומא עפ"י ספר האגדה
מזמור תהלים י"ז פותח בפסוקים הבאים:
שִׁמְעָה, יְהוָה, צֶדֶק, הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי, הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה.
מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא; עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים.
המזמור חותם בפסוק, המשמש בסיס למדרש שלפנינו:
אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ.
ההבדל בין המושגים 'צדק' ו'צדקה' נראה לנו ברור. משמעותו של המושג 'צדק' אף באה לידי ביטוי במזמור גם בניגודו למושג 'מרמה', גם בקשר למושג 'משפט', וגם במילה 'מישרים', המדברת על דרך הישר, היא הדרך בה האדם נוהג כפי שמצווה עליו, ודרכו ישרה ללא סטיות מוסריות. 'צדקה', כפי שאנו מכירים את המושג כיום, היא ביטוי לבחירתו של האדם להעניק לזולתו מעבר למה שהצדק מחייב.
ובכל זאת, אצל חז"ל מתמזגים שני המושגים 'צדק' ו'צדקה', אולי מתוך אמונה, שצדק של ממש מחייב גם צדקה, או אולי משום שלהם חשוב לדבר על צדקה, מונח המופיע בתנ"ך רק כמילה נרדפת ל'צדק'.
פשט הפסוק “אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ” מבטא ציפייה של המתפלל לחזות באלוהים, המשליט צדק בעולם. המדרש מפרש את הפסוק פירוש שונה: אם אני אנהג בצדק (כלומר בצדקה), אזכה לחזות את פניך, אלוהים.
המדרש הולך צעד נוסף, ומייחס אפילו לפעולה כמ מתן פרוטה אחת לעני את היכולת לפעול אותה פעולה פלאית של "אֶחֱזֶה פָנֶיךָ". לכאורה מתיר לנו המדרש להסתפק במתן פרוטה לעני, תוך הבטחה שנזכה לחזות בפני האל. בהנחה שלא זה מה שהתכוונו לו חז"ל.
ננסה להציע כמה פירושים אחרים לאמירה 'אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי – זוֹכֶה, וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה'.
א. גם אדם, שאמצעיו מוגבלים מאד, יכול וחייב לעסוק בצדקה. יזכור, כי אפילו מתן פרוטה לעני היא מצווה גדולה. מדוע? אם העני מצוי במצוקת רעב קשה, אפילו פרוטה, שתאפשר לו לקנות פרוסת לחם תציל את נפשו. במתן פרוטה לעני אתה מבטא את היכולת שלך להרגיש באותו רגע מהי הפרוטה הזאת עבורו, ולא מהי עבורך. אם יש לו לאדם יכולת לתת יותר, אין ספק שהוא מצופה לעשות זאת.
ב. גם אם ברגע זה אין לך יותר מפרוטה לתת - עצם הזכירה, שחשוב לתת אותה למי שנצרך, תשמור על המודעות שלך לחשיבות הצדקה, ובעתיד, כשתוכל לתת יותר – לא תשכח את המצווה.
ג. האם מגיע למי שנתן רק פרוטה אחת לחזות בפני אלוהים? התשובה נעוצה בהבנה מתי חוזה אדם בפני אלוהים. כשלבך נתון ומכוון למתן צדקה – אתה כבר חוזה בפני אלוהים. אלוהים אינו ממתין למעשה הצדקה שלך כדי להחליט אם להראותך את זיו פניו. עשיית צדקה היא היא מבט ישיר אל תוך החוויה של גילוי שכינה.
ומדוע אף רשעים זוכים לגילוי פני שכינה, כשהם נותנים צדקה? גילוי פני שכינה אינו מצב סטאטי, שאם הגעת אליו, תהיה מצוי בו תמיד. גילוי פני שכינה היא חוויה רגעית, אליה יכול לחתור כל אדם, וגם רשע. יתכן וחוויית גילוי השכינה תביא את הרשע לשאוף לחוויות דומות בעתיד.
שני המְשָׁלִים, המובאים במדרשים אלה, דומים זה לזה. הם מפארים את הקב"ה, שאינו משחק במשחקי כבוד, ואין צורך להתחנף אליו כי לזכות לאור פניו. אלוהים מעניק את חוויית גילוי השכינה ברצון לכל מי שעוסק בצדקה. מלכים מורמים מעם מרשים לעצמם לקחת ולא לתת. הם גם מרשים לעצמם לא לקבל תשורות שמביאים להם. אלוהים נחמד יותר!