שָׁנוּ חֲכָמִים בַּבְּרַיְתָא רְשִׁימָה שֶׁל מְקוֹמוֹת, שֶׁיֵּשׁ לְבָרֵךְ עַל נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּהֶם: הָרוֹאֶה מַעְבְּרוֹת הַיָּם, הַמָּקוֹם בּוֹ עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת יַם סוּף, אוֹ מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, הַמָּקוֹם בּוֹ עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אוֹ מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן, וְכֵן אַבְנֵי הָאֶלְגָּבִישׁ בְּמוֹרָד בֵּית חוֹרוֹן, וְכֵן אֶת הָאֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ לִזְרוֹק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן עַל יִשְׂרָאֵל, וְכֵן אֶת הָאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ מִלְחָמָה בַּעֲמָלֵק, וְכֵן אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט, וְאֶת חוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה בִּמְקוֹמָהּ — עַל כֻּלָּן, כָּל אוֹתָם נִסִּים, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הוֹדָאָה וְשֶׁבַח...
אֶלָּא הַנֵּס שֶׁאֵרַע בְּמַעְבָּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכֵּן נֶאֱמַר: "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים, אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר, וְנִשְׁעָן בִּגְבוּל מוֹאָב" (בַּמִּדְבָּר כא, יד–טו). שָׁנִינוּ בְּעִנְיָן הַכָּתוּב "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה": שְׁנֵי מְצֹרָעִים הָיוּ, שֶׁאֶחָד מֵהֶם נִקְרָא "אֶת" וְהַשֵּׁנִי נִקְרָא "הַב", שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בְּסוֹף מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. כַּאֲשֶׁר הָיוּ עוֹבְרִים יִשְׂרָאֵל, בָּאוּ הָאֱמוֹרִיִּים, עָשׂוּ לָהֶם מְעָרוֹת, וְהִתְחַבְּאוּ בָּהֶן. אָמְרוּ: כַּאֲשֶׁר יַעַבְרוּ יִשְׂרָאֵל כָּאן - נַהַרְגֵם, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים, שֶׁאֲרוֹן הַבְּרִית הָיָה הוֹלֵךְ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה מְיַשֵּׁר לָהֶם אֶת הֶהָרִים לִפְנֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁבָּא הָאָרוֹן, נִדְבְּקוּ הֶהָרִים זֶה לָזֶה, וַהֲרָגוּם, וְיָרַד דָּמָם לְנַחֲלֵי אַרְנוֹן. כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֶת וְהַב הַמְּצֹרָעִים הָאֱמוֹרִיִּים, רָאוּ אֶת הַדָּם הַיּוֹצֵא מִבֵּין הֶהָרִים. בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל דָּבָר זֶה. וְעַל כֵּן אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל שִׁירָה. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב" (בַּמִּדְבָּר כא, טו). כְּלוֹמַר, שֶׁפֶךְ ("אֶשֶׁד") הַנְּחָלִים, הַנִּמְצָא בְּמָקוֹם, בּוֹ נָטָה וְנִתְפַּשֵּׁט הָהָר, שֶׁהָיָה בֶּעָבָר הָעֵמֶק, לְעֵבֶר הָהָר הַנִּמְצָא בְּעָר, הִיא מוֹאָב.
בַּבְלִי בְּרָכוֹת
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: אֲפִילּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בְּשַׁעַר אֶחָד, נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר; "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אַל תִּקְרֵי בְּסוּפָה, אֶלָּא בְּסוֹפָהּ.
בַּבְלִי קִדּוּשִׁין
את המילים "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" קשה מאד להבין מהטקסט המקראי. יתכן שמדובר בשירה קדומה ששולבה בפרק הזה בדברים. פרשנים רבים שברו את שיניהם על שלוש מילים אלה, והנה כמה פירושים: רש"י סבור כי 'והב' בא מההקשר הלשוני של המילה 'יהב', יהבו של ה', כמו בביטוי מתהלים "הַשְׁלֵךְ עַל יְהוָה יְהָבְךָ". היהב הוא הביטחון באל. אבן עזרא סבור שוהב וסופה הם שמות מקומות, בהם התרחשו מלחמות בימי קדם, וכי 'והב' אינה מילה עברית. ר' בכור שור סבור כי יש לצרף את שתי המילים לאחת – 'אתוהב', שהיא מבנין התפעל, כמו התאהב, והמשמעות קשורה למילה 'יהב', כאמור לעיל. בקיצור – בלגן של פרשנות, המותיר בנו תחושה של זרות ופליאה.
הגדילו עשות חז"ל, שסיפרו את מעשה הנס, שהתרחש במעברות נחל ארנון בעת הנדודים של בני ישראל בארץ מואב. והנה, במילים שלנו, תקציר הסיפור:
'את' ו'הב' היו שני מצורעים, שהלכו בסופה של השיירה הנודדת של בני ישראל, במרחק גדול, כנדרש ממצורעים. יתכן שהיו בעצמם אֱמוֹרִיִים. הם צפו בשבטי האמורים, שביקשו לזנב בבני ישראל ולהרוג בהם, ועל כן הסתתרו אותם אמורים בין הסלעים בניסיונם לעשות 'אמבוש' לישראלים. האם היה זה מרחק מסוים לפני בואם של ראשוני בני ישראל למקום? אם כן, כיצד הלכו את והב בסופה של השיירה? אל נתעקש על מציאת היגיון שלם באגדה הזאת. ארון הברית, שהלך לפני בני ישראל, היה מיישר עבורם את ההרים, וכך נלכדו אותם אמורים בין חגוי הסלע, נמחצו, ודמם נשפך אל אפיקי הנחלים. כשהגיעו בני ישראל למקום, וראו את כל הדם, סיפרו להם את והב את מה שראו עיניהם, וכך נודע הנס הגדול במעברות הארנון, ונפתרה החידה הלשונית של "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה".
וכך נפתרו בבת אחת שתי חידות גדולות: האחת – פירושו של "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", והשניה – מה היה אותו נס שבמעברות הארנון.
את ההשראה לסיפור פנטסטי זה אולי קיבלו חז"ל ממי שביקרו במקום הזה, מעברות נחל ארנון, הלא הוא ואדי מוג'יב שבהרי מואב ממול לעין-גדי. האזור הררי וסלעי, והסלע המרכיב את רובו הוא אבן חול אדמדמה כדם. הקניון עמוק מאד, וישנן רק כמה מעברות לנחל המרשים הזה (אגב, מומלץ לטייל לשם!). החוצה את מעברות הארנון בין צוקי הסלע הזקופים והאדומים, קל לו להעלות בדמיון את המארב של הנֵייטִיבְס לבני ישראל העייפים, המנסים לחצות את הנחל.
חז"ל ממשיכים וסוחטים עוד מדרש קטן ויפה על "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה". אל תאמר 'בְּסוּפָה', כי אם 'בְּסוֹפָהּ'. בסופה של כל מחלוקת הלכתית קשה מתאהבים החכמים זה בזה מחדש, ונעשים שוב ידידים; וזה מתרחש לאו דוקא בעת חציית נחל במדבר, כי אם בבית המדרש!