"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם" - כְּתִיב (תהלים קד, ז): "מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל" וגו'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר אַמֵּי אָמַר: יֵעָשֶׂה מִדָּה לַמַּיִם, וְהֵיךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (זכריה א, טז): "וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלָיִם". רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִקָּווּ לִי הַמַּיִם, מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת בָּהֶם. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פַּלְטֵרִין וְהוֹשִׁיב בְּתוֹכָהּ אִלְמִים, וְהָיוּ מַשְׁכִּימִין וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ בִּרְמִיזָה וּבְאֶצְבַּע וּבְמָנוֹלִין. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִלּוּ הָיוּ פִּקְחִין עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, אֶתְמְהָא. הוֹשִׁיב בָּהּ הַמֶּלֶךְ דָּיוֹרִין פִּקְחִין. עָמְדוּ וְהֶחֱזִיקוּ בַּפָּלָטִין, וְאָמְרוּ: אֵין פָּלָטִין זוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁלָּנוּ הִיא! אָמַר הַמֶּלֶךְ: תַּחְזֹר פָּלָטִין לִכְמוֹ שֶׁהָיְתָה. כָּךְ מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמַּיִם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים צג, ד): "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם", וּמָה הָיוּ אוֹמְרִים? (תהלים צג, ד): "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אִם אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן לֹא פֶּה וְלֹא אֲמִירָה וְלֹא דִּבּוּר, וַהֲרֵי הֵן מְקַלְסִין אוֹתִי, כְּשֶׁאֶבְרָא אָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עָמַד דּוֹר הַמַּבּוּל וּמָרַד בּוֹ, עָמַד דּוֹר אֱנוֹשׁ וּמָרַד בּוֹ, דּוֹר הַפְלָגָה וּמָרַד בּוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְפֻנּוּ אֵלּוּ, וְיַעַמְדוּ וְיָבוֹאוּ אוֹתָן שֶׁיָּשְׁבוּ בָּהֶן מִקֹּדֶם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית ז, יב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה".
(בראשית רבה)
המדרש היפה הזה מתחיל בתהייה אודות המילה 'יִקָּווּ'. חז"ל מתחילים את הדיון בציטוט פרק ק"ד בתהלים (ברכי נפשי את ה'), המהלל את האל הבורא. הפסוקים הרלוונטיים לדיון של חז"ל הם:
ה יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ; בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.
ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.
ז מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.
ח יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת; אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.
ט גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן; בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.
פסוקי תהלים אלה מפארים את ראשית מעשיו של האל בהפרדת המים מהיבשה. המים עמדו מעל לראשי ההרים, ומגערתו של אלוהים הם נסו אל המקום שהאל יסד עבורם, שָׁם שָׂם האל גבול למים, גבול אותו לא יעברו כדי שלא ישובו לכסות את הארץ. ר' ברכיה, מאמוראי ארץ ישראל, מפרש את המילה 'יִקָּווּ' על פי פסוקים אלה: 'יֵעָשֶׂה מִדָּה לַמַּיִם' - אלוהים שם קו (גבול) למים. הוא מזכיר מופע של המילה 'קַו' בספר זכריה: "וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלָיִם". הקו הזה הוא חוט המשקולת של האנך, כלי המדידה המשמש את הבנאי.
רבי אבא בר כהנא, עוד אמוראי ארץ ישראלי, רואה את הקשר בין המילה 'יִקָּווּ' לתקוותו של האל לגבי מה שיקרה בעתיד עם המים. ומה מקווה אלוהים שיעשו המים בעתיד?
את הרעיון הבא ממחיש ר' אבא באמצעות משל: מלך בנה לו ארמון, והושיב בו דיירים אילמים. אלה לא יכלו להלל ולקלס את המלך בקול, אבל ידעו לעשות זאת במחוות גוף. (רש"י מסביר את המילה 'מנולין': בסודרין שעל ראשם, שמסירין אותם מראשם מפני כבוד. כמו שנוהגין בני אדם ששואלים שלום ע"י רמיזה. יש מקומות שמניחין האצבע אצל הכובע לסימן נתינת כבוד או שמסירים הכובע). חשב המלך: אם אושיב בארמוני דיירים פקחים, כאלה המסוגלים לדבר, אלה יהללו ויקלסו אותי עוד יותר! אבל קרה ההפך: הדיירים התעלמו מבעל הארמון, וטענו שהוא שייך להם. התחרט המלך, והחליט להחזיר את הדיירים הקודמים לגור בו.
והנמשל: בראשית ימי עולם היו אלה המים שהללו וקלסו את אלוהים, ככתוב: "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם", ותוכן דבריהם של משברי הים היה "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'". אלוהים קיווה שבני האדם שברא להללו וישבחו אותו טוב יותר, אך דור אחרי דור הביאו לו רק אכזבה, וכך עד דור המבול. על כן החליט האל להחזיר את משברי הים לעולם, והביא את המבול.
כוחות הטבע, אם כן, עדיפים על בני האדם, על פי המדרש. הם חיים בהרמוניה עם האל, ואינם מורדים בו. אמנם בימי הבריאה צריך היה האל להתמודד עם עוצמתם, אך הוא שם להם גבולות, בעוד שלאדם, כידוע לכל, אין גבולות...