אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שְׁלֹשָׁה שָׁאֲלוּ שֶׁלֹא כַּהֹגֶן, לִשְׁנַיִם הֱשִׁיבוּם כַּהֹגֶן, לְאֶחָד הֱשִׁיבוּהוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, דִּכְתִיב (בראשית כד): "וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ" וְגוֹ', יָכוֹל אֲפִלּוּ חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא? הֱשִׁיבוּהוּ כַּהֹגֶן, וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ רִבְקָה. שָׁאוּל בֶּן קִישׁ, דִּכְתִיב (שמואל א יז): "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ (לאשה), וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי". יָכוֹל אֲפִלּוּ עֶבֶד, אוֹ מַמְזֵר? הֱשִׁיבוּהוּ כַּהֹגֶן, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ דָּוִד. יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, דִּכְתִיב (שופטים יא): "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה". יָכוֹל אֲפִלּוּ דָּבָר טָמֵא? וֶהֱשִׁיבוּהוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ בִּתּוֹ. וְהַיְנוּ דְּקָא אָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: (ירמיה ח) "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד? אִם רֹפֵא אֵין שָׁם?" וּכְתִיב (שם יט): "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי", זֶה בְּנוֹ שֶׁל מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים־ב ג'): "וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה על החומה, ויהי קצף גדול על ישראל, ויסעו מעליו וישובו לארץ". "וְלֹא דִּבַּרְתִּי", זוֹ בִּתּוֹ שֶׁל יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי. "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי", זֶה יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.
(בבלי, תענית)
יש שאלות שלא הוגן לשאול אותן. יש אמירות שלא הוגן לומר אותן. במדרש זה עוסקים חז"ל בחטא הלא נסלח של יפתח הגלעדי, שנדר נדר להקריב לה' את הראשון שיצא מדלתי ביתו לקראתו עם שובו מהניצחון על בני עמון. את המחיר שלמה בתו –סיום טראגי לעלילה של הגיבור שהושיע את עמו מידי אויביו.
אבל קריאה זהירה יותר מגלה לנו את האמפתיה שמגלים חז"ל ליפתח האומלל. הם מחברים אותו עם שני גיבורי מקרא נוספים, שכמוהו 'שָׁאֲלוּ שֶׁלֹא כַּהֹגֶן'. אכן, שלושה אישים אלה התגרו בגורל בהכרזותיהם, שהיו יכולות להסתבך במשהו בלתי צפוי. אלא שהשנים מבין השלושה, אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש, נמחל על שגיאתם, ו'הֱשִׁיבוּם כַּהֹגֶן'.
מה משמעותו של 'הֱשִׁיבוּם כַּהֹגֶן'? מתוך סיפוריהם של אליעזר ושאול נבין למה הכוונה.
אליעזר, בשבתו ליד הבאר בחרן, אומר: יְהֹוָה, אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם, וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: 'הַטִּי נָא כַדֵּךְ, וְאֶשְׁתֶּה!' וְאָמְרָה: 'שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה' - אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ, לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.
במה שגה אליעזר? הוא התחייב לקחת את הנערה הראשונה שתופיע אל הבאר, ותיענה בחיוב לבקשתו להשקותו מים – לאישה ליצחק. אומרים חז"ל: 'יָכוֹל אֲפִלּוּ חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא?' כאן דורשים חז"ל עצמם שלא כהוגן, וקובעים כי לו היתה זו נערה חיגרת או עיוורת, היה אליעזר חוטא לאברהם וליצחק, ומביא להם סחורה פגומה. נו, מילא...
אבל מה קורה, למעשה? מופיעה רבקה, והכל טוב ויפה.
במדרש כתוב 'הֱשִׁיבוּם כַּהֹגֶן', אבל מי אלה שהשיבו כהוגן? אלהים, כמובן! אלהים, המושך בחוטי העלילה האנושית, מסובב את הדברים כך, שלמרות שהתחייב אליעזר לקחת את הראשונה שתעמוד בתנאי שהציב, הוא לא מסבך את העלילה, ומביא לאליעזר את הנערה הנכונה.
וכך, באותה דרך, משיב אלהים לְשָׁאוּל כהוגן, ולמרות שהתגרה בגורל באותה שעה מכריעה לפני הקרב עם גָלְיָת, ואמר: 'וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ (לאשה), וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי', לא מסבך אותו אלהים בהתחייבות חסרת אחריות זו, ודואג שלא יהיה זה עבד או ממזר, שיתחתן במלך, כי אם דוד.
האמת, דוד יהיה זה שיאתגר את מלכותו של שאול, יירש אותו ויחסל כל שריד לבית שאול, אבל זה כבר עניין אחר. עבור חז"ל, כמובן, דוד הוא המועמד האידיאלי לזכות בכל הצ'ופארים שהבטיח שאול כפרס על הריגת גלית.
והנה, יפתח, ששגה כמו שני קודמיו, ונדר נדר שאסור היה לו לנדור, לא זכה, ולא השיבוהו כהוגן. נשים לבנו לשני עניינים:
א. חז"ל אינם מציינים סיבה כלשהי מדוע לא זכה יפתח הגיבור האמיץ ליחס לו זכו אליעזר ושאול.
ב. במקום לומר שיפתח ושני קודמיו נדרו נדר 'שלא כהוגן', אומרים חז"ל שאלהים הוא שהשיבם או לא השיבם כהוגן. האשם בגורל האומלל של יפתח היה, על פי חז"ל, אלהים הלא-הוגן!
ואולי בכל זאת ניתן למצוא את הסיבה לעונשו הכבד של יפתח – הנדר להעלות לה' את מי שיצא מדלתי ביתו לקראתו, כאשר ברור שישנה האפשרות שיהיה זה בן-אנוש. חז"ל מזכירים את אחד הפסוקים מירמיהו פרק י"ט, בו אומר אלהים:
... וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא דִבַּרְתִּי, וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.
והם מציגים תחילה דוגמה עמומה משהו, הסיפור על מישע מלך מואב, שבעת המצור העלה את בנו קרבן לאל המואבי, ובזאת גרם לקצף גדול על ישראל (מי קָצַף? אלהים או כמוש? לא ברור), והם נסוגו לאחור. דוגמה זו עמומה, שכן מי שעשה את החטא הנורא הזה של קרבן אדם לא היה מבני עמנו, ואם היה קצף כלשהו מצד האל שלנו על המעשה, הוא היה צריך ליפול על מישע ולא עלינו.
אבל חז"ל מתעקשים ליפול בפח נוסף, והם מזכירים את עקידת יצחק, אותו סיפור איום, שבו לא רק אברהם יוצא עלוב, אלא גם האל עצמו, אשר ציוה על אברהם לבצע חטא נורא. חז"ל מתפתלים ואומרים כי לזאת התייחס אלהים כשאמר 'וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי', כלומר – לא עלה על לבו של אלהים לקבל קרבן אדם. אבל בדיוק את זה הוא דרש מאברהם!