בְּפוּלְמוּס שֶׁל קִיטֶס ( Quietus הָיָה נְצִיב יְהוּדָה בַּמֶּרֶד בַּר כּוֹכְבָא, אַךְ יֵשׁ גּוֹרְסִים "טִיטוּס", שֶׁהָיָה קֵיסָר רוֹמָא בִּימֵי הַחֻרְבָּן) גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת הַכַּלָּה, וְשֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְוָנִית.
מִשְׁנָה סוֹטָה
רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רשב"ג... אֶלֶף יְלָדִים הָיוּ בְּבֵית אַבָּא. חֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ תּוֹרָה, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ חָכְמַת יְוָנִית, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶן, אֶלָּא אֲנִי כָּאן, וּבֶן אֲחִי אַבָּא בְּעַסְיָא...
לְשׁוֹן יְוָנִית לְחוּד וְחָכְמַת יְוָנִית לְחוּד.
בַּבְלִי סוֹטָה
הִתִּירוּ לָהֶם לְבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְלַמֵּד אֶת בְּנֵיהֶם יְוָנִית, מִפְּנֵי שֶׁהֵן קְרוֹבִין לַמַּלְכוּת.
תּוֹסֶפְתָּא סוֹטָה
שָׁאֲלוּ אֶת ר' יְהוֹשֻׁעַ, אִם מֻתָּר לִלְמֹד יְוָנִית, וְעָנָה: יְלַמְּדֶנָּה בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, כְּלוֹמַר מִשּׁוּם בִּטּוּל תּוֹרָה - וְשָׁאֲלוּ שָׁם: אִם כֵּן, לֹא יְלַמֵּד בְּנוֹ אֻמָּנוּת? שֶׁהֲרֵי מִתְבַּטֵּל ע"י כָּךְ מִלִּמּוּד תּוֹרָה, וַהֲרֵי אָמַר ר' יִשְׁמָעאֵל: 'וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים - זוֹ אֻמָּנוּתָ'! עוֹנֶה רַבִּי בָּא בְּרֵהּ דְּרַבִּי חַיָּא...בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי הַמָּסוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי אַבֹּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: מֻתָּר לְאָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ יְוָנִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט לָהּ. שָׁמַע שִׁמְעוֹן בַּר בָּא, וְאָמַר: כִּי רוֹצֶה לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ יְוָנִית, הוּא תּוֹלֶה הַדְּבָרִים בְּשֵׁם ר' יוֹחָנָן!
יְרוּשַׁלְמִי פֵּאָה
כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוּרְקָנוֹס מִבַּחוּץ וְאָרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין דִּינָרִים בְּקֻפָּה, וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִים. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית, לָעַז לָהֶם בְּחָכְמַת יְוָנִית, וְאָמַר לָהֶן: כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ לָהֶם דִּינָרִים בַּקֻּפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי חוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו וְנִזְדַּעְזְעָה א"י אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר אָדָם שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים, וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד לִבְנוֹ חָכְמַת יְוָנִית.
בַּבְלִי סוֹטָה
תרבות הלניסטית היתה קיימת, פעילה ומשפיעה בארץ ישראל בתקופת בית שני וגם אחריה. היא קיימה יחסים מורכבים עם תרבות ישראל. יהודים רבים נקראו בשמות יווניים. יהודים רבים, שחיו בערים מעורבות, אף דיברו יוונית. לא רק השפה היוונית היתה נוכחת בחיים הארץ-ישראליים. גם הספרות והפילוסופיה היוונית היו נגישות במידה רבה למי שהיה שגור בקריאת טקסטים ביוונית. היו אפילו פילוסופים יהודיים, כמו פילון האלכסנדרוני, שכתבו את הגותם ביוונית. הספרים החיצוניים, טקסטים יהודיים מובהקים, שלא זכו להיכנס לתנ"ך, שרדו בחלקם רק בנוסחם היווני, ויש להניח כי חלק מהם אף נכתבו במקור בשפה זו. עם זאת ניכרת בספרות חז"ל לא מעט עוינות כלפי השפה היוונית וכלפי החוכמה היוונית, אם מתוך פחד מהיטמעות ומאיבוד הייחוד היהודי, ואם כחלק ממאבקי העצמאות היהודית מול השלטון היווני והרומאי. משהו מהיחס הדו-ערכי הזה אנו מוצאים בלקט המדרשים מהספרות המשנאית והתלמודית.
אחת האמירות נגד לימוד השפה היוונית קושרת איסור זה עם גזרות נוספות של חכמינו כתגובה למלחמות ולמרידות בשלטון הזר. אלה היו ביטויים של אבל או של התרסה או של התגוננות.
בחצרו של הנשיא ר' שמעון בן גמליאל פעלו אנשים רבים בטיפוח קשרים עם השלטון הזר. על כן, מזכיר המדרש מהבבלי, כי שם מותר היה ללמוד יוונית, באשר זו היתה שפת התקשורת עם השלטונות. עם זאת, מציין המדרש, כי יש להבדיל בין לשון יוון לחוכמת יוון. זו האחרונה נאסרה. בכמה מקורות מציינים חז"ל את הניגודים העמוקים שבין האמונה היהודית לפילוסופיה היוונית. לא נשכח, עם זאת, כי ספרות החוכמה של המקרא (משלי, קהלת) וגם זו של הספרים החיצוניים (בן סירא) היא פרי יחסי הגומלין בין חוכמת ישראל לחוכמת יוון.
ר' יהושע, הנשאל בירושלמי אם מותר ללמד יוונית, עונה תשובה מתחכמת: 'יְלַמְּדֶנָּה בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה'. תשובה זו מתייחסת לפסוק מיהושע "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". למה מתכוון ר' יהושע? אפשר לפרש את דבריו כהתחכמות לעגנית, האומרת כי בשום אופן אין לבזבז זמן על לימוד יוונית, שכן מי שהוגה בתורה יומם ולילה – אין לו זמן פנוי ללמידת דברים אחרים. אין זמן שהוא לא יום ולא לילה – על כן האיסור על למידת יוונית הוא מוחלט! אך אפשר לפרש את דברי ר' יהושע מעט אחרת, ולומר כי לימוד התורה הוא בעדיפות עליונה, וכי אם מתפנה אדם, מסיבות כלשהן מלימוד זה, רשאי הוא לעסוק גם בלימוד יוונית. הכרת המציאות מחייבת אותנו לקבל, כי גם ללא יוונית אי אפשר ללמוד תורה 24/7. יש לייחד זמן לאכילה, לרחצת הגוף ולשינה, שלא לדבר על הצורך להתפרנס, המחייב אותך לעבוד מספר שעות ביום, אם אין מדינה, המפנקת אותך בתקציבי רווחה...
הירושלמי אף מתיר ללמד יוונית את הבנות, אולי מפני שהן פטורות מאותה מצווה של לימוד תורה יומם ולילה, או אולי משום יש 'לקשט אותן בתכשיטים', כדי להוסיף להן נקודות משיכה לקראת שידוכים. הבחנה זו בין בנים לבנות מעוררת תמיהה ואף אי-נוחות. הקרדיט של הבנים ניתן להם על לימוד תורה, בעוד שעבור הבנות אפשר להמיר מצווה חשובה זו בנחותה ממנה – בלימוד שפת יוון. חסר היה רק, שמישהו מהחכמים יגיד, שבנות אינן מסוגלות להבין תורה כמו בנים... אם נעביר סוגיה זו לימינו אנו, נוכל לומר, כי הבנות החרדיות מוסללות בחלק ממוסדות החינוך החרדיים למסלול נחות יותר, ולהן מותר ללמוד יותר לימודי ליבה, מה שמעניק להן גם יכולת התפרנסות גבוהה יותר מאשר לבנים. פרדוקס, או הכוונת הנשים לעבודה במקום הגברים – את זאת תחליטו אתם.
המדרש האחרון בלקט, ממסכת סוטה בבבלי, מספר על אירוע טראומטי מתקופת בית שני, עת נלחמו שני אחים חשמונאים זה בזה, ובמהלך המצור על ירושלים המשיך צבאו של הורקנוס, זה שהיה בחוץ, להעביר קרבנות, או כסף לקרבנות, עבור פעולת בית המקדש שבפנים. זקן, שהיה בצבא הצרים, והיה מצוי בחוכמת יוון, יעץ להורקנוס להפתיע את הנצורים, ולהעלות חזיר בסל, שנמשך כלפי מעלה אל תוך העיר. על פי המדרש – הזעזוע שגרם המעשה הפרובוקטיבי הזה גרם לחז"לינו להכריז על איסור לימוד חוכמת יוון. אם כן, לא בתורתו ההגותית של אריסטו מדובר, כי אם במנהגים פגאניים, הקשורים בפולחן, ולזאת קוראים חז"ל 'חוכמת יוון'!