"וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאוֹרֵיהֶם" (תְּהִלִּים ע"ח). בִּתְחִלָּה הָיוּ מְמַלְּאִין בִּסְפָלִים בְּיַחַד, וְנִמְצָא לְיִשְׂרָאֵל מַיִם בַּסֵּפֶל, וְלַמִּצְרִייִם דָּם, וְחוֹזְרִין, וְהָיוּ מְמַלְּאִין מַיִם בַּסֵּפֶל, וְהָיָה הַמִּצְרִי אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: נִשְׁתֶּה אֲנִי וְאַתָּה בְּיַחַד, וּשְׁנֵיהֶם הָיוּ נוֹתְנִין פִּיהֶם בַּסֵּפֶל, וְהָיָה יִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם, וְהַמִּצְרִי דָּם. אָמַר רַבִּי אָבִין: כָּל הַמַּיִם, שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִיִּים שׁוֹתִין, הָיוּ לוֹקְחִים אוֹתָן בְּדָמִים מִיִּשְׂרָאֵל, וּמִשָּׁם הֶעֱשִׁירוּ, שֶׁאִם הָיָה לוֹקְחוֹ בְּלֹא דָּמִים, הָיָה נֶהְפַּךְ לְדָם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִן הָדָא (שְׁמוֹת ג כב) "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ".
מדרש תהלים
מזמור ע"ח מספר בפרטי פרטים את הניסים שעשה הקב"ה לבני-ישראל כפויי הטובה. אחד מהם הוא, כמובן עשר המכות במצרים, והראשונה שבהם - מכת הדם.
לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת, וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו, אֲשֶׁר הֶרְאָם. נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא, לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ, יוֹם אֲשֶׁר פָּדָם מִנִּי צָר... אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו, וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה-צֹעַן, וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם, וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן.
מכת הדם לא היתה פיגוע אסתטי במי הנילוס בלבד. מי הנהר שהפכו לדם היו בלתי ניתנים לשתיה. כך אומר המזמור: "וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן". חז"ל מרחיבים בעניין זה, גם כדי להעצים את הנס, גם כדי להסביר כיצד שרדו בני ישראל את הימים הקשים האלה, וגם כדי להעלות השערה כיצד יצא עם העבדים ממצרים ברכוש גדול.
ובכן, מכת הדם היתה דיפרנציאלית, כלומר – דם למצרים ומים לבני ישראל. כל כך נִסִּי היה הדבר, שמצרי וישראלי שהיו משקעים ספליהם באותו מקום בנהר, האחד היה מוצא דם בכוסו, ואילו השני – מים צלולים וזכים. ולתפארת הנס – ראה המצרי את הדבר, והציע לשכנו העברי, שישתו שניהם מאותו הספל, האחד לוגם מצידו האחד, והשני – מן העבר השני. ושוב אירע נס, ומאותו ספל שתה המצרי דם, והעברי – מים.
ובזמנים קיצוניים, כמו במלחמות או באסונות-טבע, ישנם אנשים, היודעים לעשות עסקים טובים מאותם מצרכים, הנעשים נדירים בימים טרופים אלה. לא נותר להם למצרים, אלא לקנות בכסף (דָּמִים) מים טובים מבני-ישראל, ואם היה מצרי לוקח מים מעברי בלי לשלם לו, היו המים הופכים לדם. ממש הוקוס פוקוס! וכך הלכו בני ישראל ונתעשרו, ומכאן רכושם הרב שנשאו עמם בליל יציאת מצרים.
מה מקור האגדה הזאת? בפרק ג' בספר שמות אומר ה' למשה בזמן שהוא שולח אותו בחזרה למצרים להוביל את מבצע היציאה מארץ העבדות:
וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם.
הקטע הזה על השכנות המצריות שהשאילו את מיטב רכושן לשכנותיהן העבריות, כנראה לא שכנע את חז"ל. מה גרם להן, למצריות, לסכן את רכושן עד כדי כך? התשובה המסורתית היא – ההלם של עשר המכות והפחד שאחז במצרים בעקבותיהן. חז"ל מוסיפים כאן עוד הסבר מציאותי, המוכר לכל מי שעבר תקופות של מחסור, ופגש בתופעת הספסרות המכוערת שצמחה בתקופות אלה.
חז"ל אולי נהנו מהמקוריות של האגדה, אבל לו סופרה אגדה זו ע"י הגויים, היינו מיד קופצים ומאשימים אותם באנטישמיות.