אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: אֱמֹר לִי דָּבָר אֶחָד מֵהַתּוֹרָה, וְטֹל מָנֶה כֶּסֶף. עַכְשָׁו אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: טֹל מָנֶה כֶּסֶף, וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ, וְאֵין מִי שֶׁיַּרְכִּין אָזְנוֹ, פְּרָט לְאוֹתָם מְעַטִּים קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בָּהֶם, שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ס') "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, נֵצֶר מַטָּעַי, מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר."
ספר הזוהר לפרשת תרומה
'פעם היה טוב יותר', מתרפקים חובבי הנוסטלגיה על עברם או על עברה של האנושות. ר' יצחק מצטרף לגל נוסטלגי זה, באומרו שהיחס לתורה היה פעם יותר אמיתי וישיר. מי שהיה ברשותו כסף רב, אך לא למד תורה הרבה, היה מבקש מתלמיד חכם שילמדהו דבר תורה, ובשכר זה היה נותן לו מאה מָנֶה. אותו אדם אמיד היה מוכן לשלם הרבה כסף כדי להשלים מעט מהשכלתו החסרה, כי דבר תורה היה יקר לו מכסף. ואילו עתה נשתבשה מערכת הערכים. 'לימוד תורה' נותר ערך גבוה, אך פסק מלהיות משאת נפש אישית. מי שכסף רב ברשותו קונה כיום בכסף זה את הפרסום של מי שמקדם לימוד תורה, אך למעשה הוא מוותר על החובה, שהיא גם תענוג, ללמוד בעצמו תורה. הוא נותן כסף לתלמיד חכם, שיעסוק בעצמו בתורה. הוא מוכן לפרנס תלמידי חכמים ולהקל עליהם את הישיבה בבית המדרש, אך הוא עצמו אינו מעוניין כלל בתורה.
דומה הדבר לכמה מענקי הממון של ימינו, הלא הם הבנקים הגדולים, המממנים מפעלי תרבות. מימון זה מקנה להם הילה של חובבי תרבות בקרב הציבור, אך למעשה כל חפצם הוא לשפר את תדמיתם, ובדרך אגב הם יכולים לקבל עבור חלק מתרומותיהם הנדיבות פטור ממס.